יום רביעי, 10 בינואר 2018

והכלה סגרה את הדלת מאת רונית מטלון

כתבה: ד"ר רותי קלמן


לפני שבוע, הלכה לעולמה הסופרת, פרופסורית וחוקרת הספרות רונית מטלון ז"ל. על הספר האחרון שלה 'והכלה סגרה את הדלת' היא זכתה בפרס ברנר לספרות.
כל כולו של הספר – חידת הסתגרותה של מרגי, מאחורי דלת חדר השינה של אמה, ביום חתונתה. כשסגרה את הדלת עוד אמרה הכלה שלוש פעמים: "לא מתחתנת, לא מתחתנת, לא מתחתנת", מה שמזכיר את הנוסח של גירושין מוחלטים באיסלם כשהבעל אומר "מגורשת, מגורשת, מגורשת". שתי אמירות כאן. האחת. שהכלה העתידה יוזמת את המהלך ולא הגבר, זו אמירה נשית של כוח. אני זו שמחליטה, אפילו שכולם כבר בדרך לחתונה, ובניגוד לדעת כולם. האמירה השנייה מתקשרת להד המזרחי של מורשתה, שבאה לידי ביטוי בספר בדמותה של "סבתונת", כפי שקוראים בני המשפחה לסבתא של מרגי, שאליה היא קשורה מאד.
מרגי שותקת כל אותן שעות. ומעבר לדלת, שורה של דמויות צבעוניות, שכל אחת מתגלה בפנינו בקשר שלה למרגי, או אולי באי-קשר, שיש בו כדי להסביר את המצב. שהרי דלת סגורה עומדת לפניהם, והכלה שותקת.

'סבתונת', אינה שומעת טוב, ומצטיירת כתמימה וחכמה כאחד.  אילן, בן דודה של מרגי, עבר להתגורר עם הסבתא בדירת החדר וחצי שלה, לאחר גירושי הוריו כשהיה בן שלוש. הוא כרוך אחרי הסבתא שגידלה אותו, מסביר לה, משתף אותה בכל דבר שקורה, ונהנה ללבוש בגדי נשים. נדיה, אמה של מרגי, התאלמנה חמש שנים קודם לכן, וגם איבדה את בתה הצעירה, שיצאה יום אחד מבית הספר ומאז נעלמו עקבותיה. בשלב מסויים משחילה הכלה, מתחת לדלת, דף שעליו כתבה קטע משירי הבן האובד של לאה גולדברג, שהרצאה עליה, שמעו מתי והיא יום קודם. הכלה משנה ל"הבת האובדת". האם בגלל אחותה? או שהיא חוששת לאבד את דרכה בנישואין לא נכונים?

ממתינים בדריכות גם הוריו של החתן, ומתי עצמו, המסתובב חסר מנוח בין הדלת הסגורה, לבני המשפחה. בשלב מסויים הוא מתחיל לקנא במרגי "כמוה השתוקק להינעל מאחורי איזו דלת, כמוה להשבית הכול, לשקוע בתוך הסירוב לעולם ולמילותיו של העולם... לרגע עלה בו הדחף לחזור למסדרון, להתחנן לפניה שוב שתפתח, אבל הפעם לא כדי שתצא אלא כדי שתניח לו לחבור אליה, כדי לנעול את הדלת מאחורי שניהם."

כל הדמויות, מנסות למצוא פיתרון לכאורה, כיצד להוציא את מרגי הכלה מהחדר, בדרכים שונות ויצירתיות ("רופאה לכלות בורחות" ועדנאן, עובד חברת החשמל, המחזיק לצורך עבודתו סולם גבוה מאד על משאיתו). ככל שהשעות נוקפות מתחילים כולם להבין, שהזמן הולך ואוזל, והמוזמנים כבר בדרך לאולם החתונות. למרות הסיטואציה הלא נעימה, אין תחושה של אסון, ומעל הכל מרחפת איזו נימה הומוריסטית קלילה, שמכניסה את המצב לפרופורציות.





אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה