'הַחֲבֵרָה הַגְּאוֹנָה' מאת אלנה פֶרַנטֶה

כתבה: ד"ר רותי קלמן

אֶלֶנה פֶרַנטֶה הוא שם העט של סופרת איטלקייה, המסרבת להיחשף בשמה או בתמונתה. ספריה תורגמו לשפות רבות, ובשנת 2016 היא נבחרה בשל סְפָרֶיהָ לאחת ממאה הנשים המשפיעות בעולם על-פי המגזין 'טיים'.
הספר 'הַחֲבֵרָה הַגְּאוֹנָה' הוא ספר ראשון מסדרה של ארבעה ספרים הנקראים 'הרומאנים הנפוליטניים'. המספרת בגוף ראשון היא אלנה, המכונה בפי חבריה "לֶנוּ" והגיבורה הראשית היא חברתה לינה צ'רולו, שהיא קוראת לה "לִילָה".
הספר מתאר את ילדותן ונערותן של השתיים, והוא נכתב, כדברי אלנה, כתגובת-נגד להיעלמה של חברתה בגיל 66. ההיעלמות אינה מקרית, ואלנה שמכירה את חברתה, כמו את כף ידה, ואפילו טוב יותר – מבינה, שלילה סוף-סוף הצליחה להעלים עצמה לגמרי. בלא להשאיר בגד אחד, ואף לא צילום אחד שבו היא נוכחת.

אמביוולנטיות של אהבה וקינאה מצויה תדיר ביחסי אלנה- לִילָה. קשר, שמתחיל בכיתה אלף בנאפולי, ולא נגמר מעולם. לִילָה היא נערה כריזמטית ביותר, שלא עושה חשבון לאף אחד.  רמת המשכל שלה גבוהה מאד, והיא מלמדת את עצמה לקרוא ולכתוב כבר בגיל שלוש. היא מבריקה בַּכִּתָּה, ראשונה בכל, כשאלנה מאחוריה תמיד. אך בסביבה שבה היא גְּדֵלָה, היא נאלצת להפסיק ללמוד אחרי חמש כיתות, ולהתחיל לעזור להוריה בסנדלרייה של אביה, ביחד עם אחיה, רינו. בכישרונה הרב היא מעצבת דגמי נעליים, אך צריכה לשכנע את אביה השמרני וּקְשֵׁה הַיּוֹם, להוציא לפועל את עיצוביה.

לעומתה, אלנה ממשיכה ללמוד. בעיקר בגלל הנחישות המדהימה של מורתה אוליביירי, שדוחפת אותה להמשיך ללמוד גם לאחר היסודי, בחטיבה, שעולה כסף להוריה.
זו הסיבה שלא הרבה המשיכו לחטיבה באותה הסביבה. המורה אוליביירי ממשיכה לעקוב אחרי ציוניה המעולים של אלנה, ששואפת תמיד להיות הכי טובה, כדי להוכיח להוריה, שהם לא סתם מבזבזים את כספם, וכדי לזכות בהערכתם. ואיך אמר הרב שלמה קרליבך: "כל מה שילד צריך זה מבוגר אחד שיאמין בו". המורה הזו, האמינה בה. לעומת זאת, כשהמורה ראתה שההורים של לִילָה, שהייתה הרבה יותר מבריקה מאלנה, לא מוכנים לשלוח אותה ללימודים, היא מתנערת ממנה לחלוטין, כשבכך היא מאשימה, בעצם, את לילה עצמה – שנכנעה ולא מימשה את הפוטנציאל שלה.
גם אחרי החטיבה, דוחפת המורה אוליביירי את אלנה להמשיך ללמוד, כמחנכת אמיתית, שלא רק מה שמתרחש בכיתה חשוב לה, אלא היא אף מעורבת בחיי תלמידיה גם מחוץ לבית הספר. מה שנראה מאד משמעותי בסביבה זו בנאפולי.

הספר שהיווה מקור השראה בילדותן היה 'נשים קטנות' של לואיזה מיי אלקוט, שאותו קנו במקום בובותיהן. יחד הן קוראות אותו, ויחד הן חולמות לכתוב, ובעזרת הכתיבה - לצאת ממעגל העוני שסביבן. הספר שכותבת עתה אלנה, הוא בעצם התשובה שלה ל'נשים קטנות' של אלקוט.