'כל אהבותיו של אליעזר בן־יהודה' מאת אליעזר בן־יהודה (הנכד)

כתבה: ד"ר רותי קלמן

היה מרתק לקרוא את הספר שכתב נכדו של אליעזר בן־יהודה, שנושא את אותו השם. מדהים לראות איך בן־יהודה מוביל מהלך ומצליח כשרבים סביבו לועגים, מחרימים, בעיקר הקהילה החרדית בירושלים, ומנסים לשכנע שהוא חולם חלומות שלא ייתכנו. כיצד יכול איש אחד להשפיע על כל סביבתו בארץ ובעולם ולהביא בסופו של דבר את כולם להכיר בשפה העברית כשפת המקום הרשמית בארץ ישראל.

כיום נראה לנו הדבר כטבעי ביותר. אבל כשקוראים את הספר ורואים איך נולד במוחו הרעיון, ומה עבר אליעזר בן־יהודה עד שהרעיון קרם עור וגידים והפך לשפה מדוברת ולמילון עם שבעה עשר כרכים, אפשר להעריך ולהעריץ את האיש.
בהיותו ברוסיה, קרא אליעזר בעיתונים על עצמאות לעם הבולגרי ולאדמת בולגריה. "המלחמה בבלקן, בשנים 1877 – 1888, היתה כמדרבן הנחוץ לעורר בו מחדש את נפשו היהודייה... והוא שמע קול פנימי תמוה ולגמרי לא מוכר קורא אליו: תחיית ישראל ולשונו על אדמת האבות!... חייו וכוחו נתונים היו מעתה לעבודה לתחיית ישראל ולשונו על אדמת האבות."
הוא לומד את מלאכת העיתונות מחברו צ'צ'ניקוב, מתעודד מהספר "דניאל דירונדה" של ג'ורג' אליוט, שמדבר על פיתרון הבעייה הלאומית לא בהתבוללות, כי אם בתחייה במולדת. הוא כותב מאמרים פוליטיים, וכשהוא נחשף לשוני בין העברית הספרדית לעברית האשכנזית, הוא מבין שנכון יותר לאמץ את הסגנון הספרדי, שנשמע טבעי יותר. ומכאן הוא מתחיל לפתח את השפה. בנו, איתמר בן אב"י בן־יהודה, מוסיף לו מילים כבר מילדותו, כמי שנאלץ לדבר אך ורק עברית מיום היוולדו. כך מתפתחת השפה, כשהוא מפיץ אותה, ומוסיף בעיתונו מילים חדשות בכל גיליון וגיליון.
בלהיטותו להתקדם במלאכת כתיבת המילון, מקדיש לכך אליעזר את כל שעותיו, כולל שעות הלילה, והוא כמעט ואינו ישן "ובחצות, העששית בחלונו, היה רושם במילונו תילי תילים מלים יפות מלים עפות מתגלגלות מן הלשון" ('אליעזר בן יהודה' מילים: ירון לונדון, לחן: מתי כספי) וגם משמש כמורה לעברית.

הוא נפגש עם הרצל, שאינו מאמין בתחיית השפה. "פגשתי גם פנאט צעיר" כותב הרצל ביומנו "שניסה לשכנע אותי שעל תנועתנו לאמץ את העברית כלשוננו הלאומית. הדבר, כמובן, מגוחך!", ומתעודד מאנשים כגון פרץ סמולנסקין וישראל דב פרומקין.

שתי אהבות גדולות היו לאליעזר בן יהודה. אשתו דבורה, עימה חלק שנים רבות באהבה גדולה, כשהיא תומכת ומלמדת אף היא את השפה, ולפני מותה, היא מבקשת מאחותה, שתבוא לתפוס את מקומה. פולה שנקראת אחר־כך חמדה, אכן ממלאה את תפקיד הרעיה והאם במלוא המסירות והאהבה, ומגדלת את אחיה הקטנים לצד ילדיהם של דבורה ואליעזר ולצד הילדים שנולדו לה ולאליעזר. חלקם לא שרדו בגלל מגיפות, והשאר העבירו את גחלת העברית הלאה.