כתבה: ד"ר רותי קלמן
מי שאנחנו כיום, הוא תוצאה של כל מה שעברנו בחיים. כל מי שפגשנו, כל מה שחווינו, כל מה שלמדנו, בין אם הפנמנו ובין אם לא – כל הרע, וכל הטוב, הוא מה שבנה את דמותנו כפי שהיא. לעיתים, מעל כל זה מתנשא אירוע מכונן אחד, שמשפיע על כל היתר, מכתיב את כל צעדינו הבאים, את ראייתנו, ואת איך שרואים אותנו. ברומן זה נמצא כמה דמויות, שאירוע מכונן אחד, השפיע על מהלך חייהם.
על שער הספר כתוב: "אם היית מוצאת מעטפה שעליה כתוב בכתב ידו של בעלך, לפתוח רק במקרה של מותי, האם היית פותחת?" וזה בדיוק המצב שבו מוצאת את עצמה ססיליה פיצפטריק, אם לשלוש בנות, בוקר אחד.
מכיוון שבעלה עוד לא הלך לעולמו, אלא רק נמצא באחת מנסיעותיו הרבות, היחסים ביניהם טובים, והוא אבא נהדר לבנותיהם, שום דבר לא מכין אותה לתחושות המתעוררות בה, כשהיא מוצאת את המכתב הסגור הזה במקרה בעליית הגג.
על המכתב כתוב בכתב ידו של ג'ון-פול בעלה: "לאשתי, ססיליה פיצפטריק יש לפתוח רק במקרה של מותי". היא תוהה: האם מדובר בהלך רוח רגשני ולא אופייני, שעלה בו בעקבות צפייה בחיילים באפגניסטן שכתבו מכתבים למשפחותיהם כדי שיישלחו במקרה של מוות? האם הוא חולה? לא. הוא "בריא כמו שור" לדעת הרופאים על-פי הבדיקות שביצע לאחרונה.
גם אם כתב אותו מרגשנות לא אופיינית, לא הייתה סיבה לעשות מזה עניין, היא חושבת, וברור שאסור לה לפתוח אותו מסקרנות גרידא.
אבל אם המכתב ממוען אליה לקריאה לאחר מותו, איך היא הייתה אמורה להגיע אליו? הגיוני היה למסור אותו לעורך הדין שלה. הרי יכלה לזרוק את קופסת הנעליים מלאת המסמכים, שהתהפכה לה בטעות, וחשפה את המכתב המוזר הזה.
ססיליה לא מתכוונת לפתוח את הנושא בשיחת הטלפון מבעלה באותו ערב, אבל, הם נשואים כבר חמש עשרה שנה, ומעולם לא היו ביניהם סודות. לכן היא אומרת "מצאתי איזה מכתב". הוא שואל: "איזה מכתב?" וכשהיא אומרת "מכתב ממך" – בניסיון להישמע קלילה ומשועשעת – היא שומעת פתאום דממה חשודה.
האם כמו פנדורה – שלא התגברה על סקרנותה ופתחה את התיבה עם צרות העולם – תפתח ססיליה את המכתב? ואם כן – האם יוכל מכתב אחד מבעל אוהב לשנות את מהלך חייה?
מכאן מתפתחת דרמה שקטה ומהוסה, בניסיון להסתיר מהבנות את מה שמתחולל ביניהם. ובמקביל, אנו נחשפים לדמויות נוספות, שלכאורה אין ביניהן ובין סיפור המכתב ולא כלום. טס, ויל, ליאם, פליסיטי ורייצ'ל קראולי. ומעל כולם מרחפת דמותה של ג'ני.
החוטים בין העלילות נקשרים לאט לאט, מסתבכים ונפרמים, חליפות. כתיבתה של ליאן מוריארטי מעולה וזורמת. מומלץ.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה