מה היה עמוס עוז בשבילי?

כתבה: ד"ר רותי קלמן

עמוס שלי היה עמוס. איש יקר, ולא מתנשא, עם עיניים מאירות וחיוך חם. איש של הומור עדין, מתבייש קמעה. בסימסטר ב' של כל שנה הוא היה מגיע לאוניברסיטת בן-גוריון ללמד, אך קודם לכן היה קופץ לספרייה, לקפה עם אבנר שמואלביץ, מנהל הספרייה דאז, ואח"כ לארכיונו, אותו ניהלתי בספרייה עם צוות של גימלאיות שבראשן, עפרה גרינפלד, וצוות מסור של סטודנטים. לאחר שהייתי מדווחת על חדשות הארכיון, הייתי יוצאת איתו לוויטרינות העמוסות לעייפה שמחוץ לארכיון, בהן היו כל יצירותיו, כ-600 ספרים אז – ספרים שכתב על שלל מהדורותיהם בהוצאות: עם עובד וכתר, וכן הספרים הרבים מאד, שיצאו בתרגומים בכל העולם, לעיתים במספר מהדורות.

אז הייתי מתלוננת בפניו בבדיחות הדעת שכבר אין מקום. בתשובה הוא היה מחייך, מרים את שתי ידיו לצדדים בתנועה של "מה אני יכול לעשות?" ואומר בנימה מחוייכת, וכמו מתנצלת: "אני לא אשם. אשמתי מרוכזת אך ורק במדף אחד. כל השאר התווספו באשמת אחרים – מתרגמים, מו"לים..."
עמוס שלי היה משאיר לי פתקאות קטנות, כשלא מצא אותי, לעיתים עם ציור של פרח קטנטן, ותמיד חתם "בידידות". כשהייתי מגיעה לביתו בערד, כדי לבדוק אם לא חסר משהו בארכיון, הוא היה מקבל אותי בחדר עבודתו, שהיה גדוש בספרים, ביחד עם פרדי החתול, שהיה לדבריו "בעל הבית האמיתי". מכין לי משהו חם לשתות, מקשיב, מעודד, משיא עצה, מספר. כל ספר חדש היה ניתן לי במתנה עם הקדשה חמה.

התקופה שבה עבדתי כאחראית ארכיונו, לצד הצוות המקסים והנלהב שלי, זכורה לי כתקופה יפה מאד. בזכותו. בזכותם. טיפלנו בחומר הרב שזרם כל הזמן. הוצאנו פרסומים. חגגנו יחד. גיבשנו הווי מקומי. היינו הצוות שלו, והוא ידע זאת וסמך עלינו. אירחנו אותו ואת נילי, רעייתו, בביקוריהם, וליווינו את נשיא האוניברסיטה באותו זמן, פרופ' אבישי ברוורמן, כשהראה בגאווה לאורחי האוניברסיטה, את שלל הספרים של עמוס.
כשצריך היה, גם נלחמנו למען הארכיון.
גם כשעזבתי את האוניברסיטה, ועברתי לנהל את הספרייה העירונית בדימונה, לא שכח אותי עמוס, ובכל פעם שהוציא לאור ספר חדש, הייתי מקבלת בדואר את ספריו. אז הייתי מתרגשת בשבילו. זוכרת איך פחד שלא יאהבו את ה"תינוק" החדש שלו. מתפלא מחדש בכל פעם כשהביקורות החמיאו. על "סיפור על אהבה וחושך" ספרו האוטוביוגרפי, אמר בפתיעה רבה, שהיה בטוח שמי שיאהב ויבין באמת – יהיו רק בני דורו, מקסימום עוד כמה בישראל. אבל החיבוק הגדול וההתלהבות הבינלאומית בכל כך הרבה ארצות הדהימו אותו לגמרי.
ועוד לא אמרתי כלום על הספרים עצמם. על שליטתו המופלאה במילים. איך הייתי שוקעת בהן. וממריאה. בוכה וצוחקת חליפות. קוראת אותו. מכירה אותו, ואוהבת. יהי זכרו ברוך.