'סטיוארט ליטל' מאת אלוין ברוקס וייט. תרגמה: רנה ורבין

כתבה: ד"ר רותי קלמן

'סטיוארט ליטל' הוא ספר ילדים, שגם מבוגרים אוהבים לקרוא. בעקבותיו הופקו שלושה סרטי 'סטיוארט ליטל', שתי סדרות טלוויזיה ושלושה משחקי מחשב. הספר נכתב ב-1945 על ידי אלוין ברוקס וייט לאחייניתו, והיה הראשון מבין ספריו.

במרכז הסיפור עומד עכבר חכם, בעל כישרונות רבים והרפתקן, שמגיע (נולד) למשפחה רגילה ומתנהג כבוגר כבר מילדותו. הספר נכתב אמנם ב-1945, שנה שעדיין לא דיברו בה הרבה על קבלת האחר, אבל אני ראיתי בספר הזה, ניסיון ללמד ילדים ומבוגרים לקבלת השונה בצורה טבעית. 

למרות שהוא חי עם משפחה של אנשים נורמטיבים, הוא שונה מהם ביותר. גובהו ששה סנטימטרים וצורתו כשל עכבר. מר וגב' ליטל, וכן אחיו הגדול ג'ורג'. מתייחסים אליו בטבעיות. מנסים לפתור את הקשיים שבפניהם הוא עומד: חוט עד הריצפה להדלקת אור, הגבהה לכיור כדי לצחצח שיניים ופיתרון לפתיחת הברז. גב' ליטל תפרה לו בגדים למידותיו, ומשתמשת בציוד לבובות ובקופסת גפרורים כמיטה, כדי לספק את צרכיו. כשהמשפחה חושבת שנעלם, ניכר שהחרדה לגורלו אמיתית.

סטיוארט מצידו גומל להם בעזרה ככל יכולתו. כגון: הבאת כדורי פינג פונג שמתגלגלים למקומות לא נגישים, כניסה לפסנתר בגלל קליד רופף, וקפיצה בין הקלידים מבפנים בזמן שמשפחתו מנגנת מבחוץ, ונכנס לפתח הביוב להציל טבעת שהתגלגלה. 

יפה לראות שגם כשקשה לו – הוא לעולם לא מתלונן, שגם זה ניסיון דידקטי מצד הסופר לחנך את הילדים המיוחדים לקבל את המצב, גם אם הוא לא קל.

מוזכר, כי היתה אפשרות להחזירו, (כמו שהורים לפעמים מוותרים ומשאירים בבית החולים ילד שנולד עם פגם כלשהו) ובכל זאת הם לוקחים אותו אליהם, עם כל ההתעסקות הנובעת מכך.

יפה לראות איך גם הסביבה מקבלת אותו. כגון: רופא השיניים בעל סירת הצעצוע, המתפקדת כסירה אמיתית, רק קטנה מאד, ומפקח בית הספר, שמוכן להפקיד בידיו כיתה, כשהמורה איננה. במקרה זה ממלא סטיוארט את התפקיד בהצלחה. הוא מתייעץ עם התלמידים, וביחד איתם יוצר שיעור מעניין של מה חשוב בחיים. גם הילדים מקבלים את סטיוארט באופן רגיל לגמרי, ואפילו שהוא רק מורה מחליף, הם ממש משתפים פעולה, לומדים לחשוב עצמאית, ומתקשים להיפרד ממנו. גם כאן מתגלים המסרים שמעביר וייט: קבלת האחר; תושייה לָאַחֵר עצמו; איך להתייחס למורה מחליף; ורמז למורים, לשיתוף התלמידים בתוכנית הלימודים, תוך הקניית כלים לחשיבה עצמאית.

בתוך כל המצבים, הנראים בלתי אפשריים – של עכבר  במשפחה רגילה שמסתובב ברחוב כמו אדם רגיל, והמצבים שאליהם הוא נקלע כמו הכיתה הנמסרת לו על ידי המפקח – הכל נראה בעצם אפשרי מאד בשני המישורים: המישור של המסרים הדידקטיים, והמישור מזווית הראייה של ילדים, שבעולמם – הדמיון והמציאות גולשים זה לזה בטבעיות.