כתבה: ד"ר רותי קלמן
לפני זמן לא רב, ביקרתי בהווארת' שבמחוז יורקשייר שבאנגליה. אחד הדברים שמושכים את התיירים באזור הזה של אנגליה, הוא ההתחקות אחר שורשיה של משפחת ברונטה, ובעיקר – של האחיות ברונטה: שרלוט, אמילי ואן, שגרו עם משפחתן בכפר זה במאה התשע־עשרה. בתוך חדרים רבים, אך קטנים ועם הרבה נפשות, הצליחו האחיות ברונטה, לכתוב יצירות גדולות, שלפחות שתיים מהן קנו להן שם עולם. 'ג'יין אייר' של שרלוט ברונטה, ו'אנקת גבהים' של אמילי ברונטה.
הרומן 'ג'יין אייר' נכנס להיכל התהילה של הספרים האלמותיים. הוא מצוי בקריאת החובה של כל לומדי הספרות האנגלית, מאז ועד היום. הוא קיבל עיבודים שונים, ולא מעט ספרים נכתבו בהשראתו.
גם הספר שלפנינו, הוא ספר שנכתב בהשראת 'ג'יין אייר', שעובר כחוט השני לאורך כל הרומן – אם במרומז ואם במפורש. היוצרת דיאן סטרפילד, היא פרופסור לספרות צרפתית, שעברה להתגורר במחוז יורקשייר שבאנגליה, מחוז משפחת ברונטה. אין ספק שנחשפה למפעל ההנצחה למשפחה זו, וחזרה וקראה בספרי האחיות המוכשרות. הכפרים המסתתרים מאחורי סבך שיחים ועצים, האחוזות הגדולות הזרועות פה ושם בדרך המתפתלת והצרה, ושדות המרעה המשתרעים למרחקים, ודאי איפשרו את האווירה המתאימה לספר שלפנינו.
במרכז הספר 'הסיפור השלושה עשר' נמצאת דמות בדיונית של סופרת מפורסמת ונערצת בשם וידה וינטר, הידועה לא רק בספריה הטובים, אלא גם במסתוריות העוטפת את סיפור חייה. פעמים רבות סיפרה הסופרת לעיתונאים וביוגרפים פרטים על עברה, שהתגלו כבדייה. לכן, כאשר מרגרט לי, אוהבת ספרים מושבעת וביוגרפית, מקבלת הזמנה לבוא לאחוזתה של וידה וינטר ולכתוב את האוטוביוגרפיה שלה, היא מהססת, ומתפתה לקבל על עצמה את המשימה, רק לאחר שהסופרת מציינת שהסיפור מכיל תאומות תינוקות. כאן נוגע הדבר ביסוד קיומה של מרגרט לי עצמה, והיא נכנסת לסיפור.
מיס וינטר, כפי שקוראת לה מרגרט, מצהירה כבר בישיבתן הראשונה, שהיא אינה מרכז הסיפור, ושהיא רק דמות משנית. כשמרגרט שואלת אותה לשמה האמיתי, היא אומרת "אדלין מארץ'", ומספרת את סיפורן של התאומות אמלין ואדלין, ואת מה שקדם לבואן לעולם. אבל למרות הצהרתה, שהיא דמות משנית, אנו נמצאים בתחושה, שאכן תתגלה כמוטעה, שהיא הדמות הראשית. גם מרגרט הולכת שולל אחר סיפורה המטעה של מיס וינטר. מה שמקשה עליה לחשוף ולהבין את מהלך ההתרחשויות, מי גרם למה, ומה מסתתר מאחורי רוחות הרפאים המשוטטות בבית, בעבר ובהווה.
נשאלת השאלה, כיצד סופרת מפורסמת כמו וידה וינטר, אינה יכולה לכתוב את האוטוביוגרפיה שלה עצמה. רק בסוף הספר, נבין, עד כמה מורכבים היו חייה, וכמה שכבות הגנה, עטתה הסופרת וידה וינטר על עצמה, כדי לא לחשוף את מי שהייתה באמת. כל כך הרבה שכבות, שגם כשרצתה כבר לספר את כל האמת ורק האמת, לא הייתה מסוגלת. מרגרט תצטרך לגלות פרטים רבים בעצמה.
חלק מהרמזים מגיעים מעצם ההתכתבות עם הרומן 'ג'יין אייר'. שריפה שהתרחשה באחוזה שברומן 'ג'יין אייר', מתרחשת גם בבית האחוזה באנג'לפילד ב'סיפור השלושה עשר'. אילו הייתה מרגרט מנסה לחפש את המקבילה של המציתה ב'ג'יין אייר', בסיפור שהיא מנסה לפענח – אולי הייתה מבינה מוקדם יותר את מה שארע, ומקשרת בין רוחות הרפאים והאירועים המסתוריים בשני הסיפורים.
היתומה הענייה ג'יין אייר של ברונטה, שימשה כאומנת וכמורה, והיא מתאהבת בבעל האחוזה העשיר, אדוארד רוצ'סטר, גם ברומן שלפנינו ישנה אומנת שמנסה לעשות סדר בכאוס של בית אג'נפילד, וגם כאן תתגלה יתומה ענייה.
מוטיב נוסף עובר כחוט השני ברומן כולו. זהו מוטיב התאומים. מרגרט לי, חושבת שנולדה כתאומת סיאם על-פי צלקת שנותרה בצד גופה. אחותה לא שרדה. אדלין ואמלין היו תאומות זהות, שהופרדו בשלב מסויים. הילדים הבלונדינים הגרים בסביבה הם בן ובת, אבל קיים ביניהם קשר טלפטי כמו אצל תאומים "שני ראשים זהובים ששערם שמוט מעל שני זוגות עיניים חומות זהות בצורתן. שני פיות שנפערו באותה הבעה מופתעת. אמנם לא תאומים, אבל דומים... , והכול עשו כאילו מתוך תיאום טלפטי. הם היו כשני רקדנים שנעים לצליליה של אותה מוזיקה פנימית, שני עלים הנישאים באותו משב רוח." היותם בן ובת, מהווה רמז מטרים למה שיתגלה בהמשך, כמו לדוגמא, בקשר הטלפטי שנוצר בין האומנת הסטר לרופא המשפחה במהלך מחקרם המשותף.
סבן של התאומות מסתגר בחדרו בשל מות אשתו, וצ'רלי בנו מסתגר בחדרו לאחר שאיזבל עוזבת. גם מראה וחלון שקוף גורמים למרגרט, וגם למיס וינטר במהלך סיפורה, לטעות שהן רואות תאומה ולא את עצמן.
גם המספר שלוש הוא רמז לבאות: "עמדתי וידי על ידית הדלת השלישית. כלל השלוש, אמרה מיס וינטר, אבל לבי כבר לא היה נתון לסיפור שלה... ואז הרגשתי שידית דלת החדר השלישי שמתחת לאצבעותי מתחילה להסתובב." ידית של דלת שנפתחת אט אט מופיעה גם בספר 'ג'יין אייר'.
למרות הדימיון במוטיבים, ובכמה נקודות שבין שני הרומנים. הם בכל זאת שונים מאד זה מזה. כל אחד וייחודו. ה'סיפור השלושה עשר' הוא ספר מרתק על אהבת ספרים, על טבע אנושי, על הישרדות ועל תעלומה גדולה ומפתיעה. "היה היו תאומות," קראה אחרי מיס וינטר באותו ערב ראשון בספרייה, כשעמדתי ללכת משם. המילים, שמתוכן הדהד במפתיע סיפורי שלי, קשרו אותי אליה באופן שלא ניתן לעמוד בפניו... היא הפנתה אותי לכיוון הנכון כבר באותו לילה ראשון, לו רק ידעתי להקשיב."
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה