יום ראשון, 23 באוגוסט 2020

'חשיפה' מאת ז'אן־פיליפ בלונדל מצרפתית: רמה איילון

כתבה: ד"ר רותי קלמן


ספרון. קטן. של סופר צרפתי. 'חשיפה'. שֵׁם בן מילה אחת. וכמה משמעויות ועומקים מסתתרים מאחוריה. וכל המינימאליזם הזה חושף סיפור יפהפה ומלא מחשבה.

מורה בגיל העמידה, בשם לואי קלארֶה. גרוש מתוך הסכמה הדדית, אב לשתי בנות בוגרות, שכבר חיות את חייהן בארצות אחרות וקצת עייף מההוראה, מקבל הזמנה לפתיחת תערוכה של אלכסנדר לודאן, תלמיד לשעבר שלו. כשהוא מוצא את ההזמנה, הוא חושב ששמו שורבב בטעות לרשימת התפוצה של מרכז התרבות, שארגן את האירוע "... החלטתי לוותר. לא היה לי מה לחפש במפגשים מהסוג הזה, שלא הכרתי בהם איש. יכולתי לדמיין את הבדידות שלי, את חוסר המעש, את התחושה שאיני במקומי, העדפתי להשתרע על הספה ולקרוא את הרומן שהתחלתי אמש... " אבל כשהוא חוזר לדירה הקרה שלו לאחר יום מפרך, שלא עבר כרצונו, הוא מחליט בכל זאת ללכת לתערוכה.

בין באי התערוכה הבאים הם מוצאים רגע של אינטימיות מורה-תלמיד, וקלארֶה מגלה, שהתלמיד לשעבר שהיה שקט, דחוי, ונחבא אל הכלים בכיתתו, ועתה הוא צייר מפורסם, אהב מאד את שיעוריו, והרגיש בהם מוגן ובטוח. הוא אינו מבין בדיוק את המשמעות, אך מוחמא בכל זאת. 

הזמן חולף ולודאן יוצר קשר מחודש עם מורהו, ומזמין אותו לדירתו. בהחלט לא מהלך חברתי מקובל. אך קלארה – שמרגיש עצמו חי ברפיון אירוני, בשנתו החמישים ושמונה, ושום דבר כבר לא מרגש אותו – נענה להצעה.

כשהם נפגשים בדירתו של לודאן, מראה לו הצייר ציור טריפטיכון של הוריו (טריפטיכון הוא מונח אמנותי למיצג המורכב משלושה לוחות של ציורים שמתכתבים זה עם זה). קלארה מתחבר ומזדהה מיד עם שתי הדמויות שלפניו. הוא רואה על פניהם, ועל גופם את כובד ההורות שלהם, הדאגות, האחריות, האכזבות, ומה שנשאר מהם אחרי שנשארו לבד, כפי שהרגיש עם אן, כשגידלו את בנותיהם, ולאחר שיצאו לדרכן, ומה שנשאר בינו לבינה, כבר לא היה בו כדי להוסיף ולחיות יחד. 

הצייר הצעיר, שואל לדעתו של מורהו על ציורי הוריו, ואז, מוצף בסומק עז, שמאפיין את הרגעים בהם הוא מעז לומר משהו הצפון בליבו, הוא מציע לקלארה לדגמן לפניו. קלארה נסער מההצעה. נפרד מהצעיר, אך קשה לו להירגע "בבית החזה שלי, הולם תוף שבקושי ידעתי על קיומו. תחושה שאני צועד במשעול צר על צלע הר. ובאופן מוזר, אני לא מפחד. אני יודע שאגיד כן."

הם קובעים זמנים לפגישות ציור, שהופך לציורים, שהופך לחשיפה בכמה מובנים. הם עוברים לקרוא זה לזה בשמותיהם הפרטיים, מה שלא נהוג בחברה האירופאית. החשיפה של מעמד האינטימיות, ללא מסיכות הגנה, כשקלארה יושב ללא ניע, מפליג במחשבה אל זיכרונות מעברו, נחשף שוב למאורעות טראומטיים, והבעות פניו גלויות בפני הצייר 

"העניין הוא ללכוד את הנפש, לא? אלא ש"ללכוד" זה פועל אלים, ואילו הוא פועל בנועם... אל תגיד כלום, לואי, רק תן לי לשאוב את הנפש שלך...

הם לא מודעים בשלב זה למה שמאחד וייאחד אותם באמת. 

התלמיד, שהרגיש תמיד שונה, ולא מקובל, נמשך אל עולם הציור והצבעים, ומחפש את עצמו בין הצבעים, והמורה, שגדל בבית עם אלימות מילולית קשה, ברח אף הוא אל הצבעים: "הרמתי רגליים וברחתי רגע לפני שהצעקות התחילו. דהרתי במורד המדרגות. רצתי לכיוון המתקנים. השתרעתי על הספסל... אני רוצה להמשיך לשכב כך ולהביט במשחקי האור בעלי הערבה שמעליי. בתכול השמיים הצלול. הירוק הענוג של העלים. הצהוב המופז של השמש. כל הגוונים וכל השינויים שחלים בהם – כחול, צהוב, ירוק, ירוק, צהוב, כחול. יום אחד אלמד את הצבעים, כי כאשר שולטים בצבעים, יכולים לגרש את השְׁחור."

ואז, בעודו שרוע לפני תלמידו הצייר, "אלכסנדר מתרכז בצבעים. בעיקר חום, גילה לי. זה צבע שהוא מרבה להשתמש בו, אבל עכשיו הוא מנסה גוונים חדשים. אדמה, חום־אדמה." מחייך קלארֵה ומתמקם מחדש. "החלונות פונים אל הגינה הציבורית. עלוות העצים. אני בתוך הירוק. הכחול. הצהוב. כאן ברצוני לחיות."



אין תגובות:

פרסום תגובה