כתבה: ד"ר רותי קלמן
אלמלא פתחה הסופרת את ספרה בקטע מההווה שלה, שנשמע מצויין, מבחינתה, היינו משערים במהלך הספר, שמהילדים האלה – לא ייצא כלום. אבל שמחים לגלות, ששלושה מתוך ארבעת הילדים הפכו למבוגרים "נורמליים".
על גב הספר נכתבה סקירה של העיתון "פאבלישרס ויקלי": "...כאשר האב לא היה שיכור, [הוא] כבש את דמיונם של ילדיו. הוא לימד אותם פיזיקה, גיאולוגיה, ומעל לכול – כיצד לחבוק את החיים ללא פחד. האם היתה מכורה לריגושים, והעדיפה לצייר או לכתוב במקום לבשל ארוחות למשפחתה.
כאשר הכסף אזל, והרומנטיקה שבחיי הנוודות דעכה, עברה המשפחה לעיירת כורים קודרת במערב וירג'יניה. האב שתה, גנב את הכסף שנועד לקניית מצרכים במכולת ומדי פעם היה נעלם לימים רבים. נבגדים על-ידי ההורים, נאלצו הילדים לדאוג לעצמם ולתמוך זה בזה, עד שלבסוף מצאו בתוכם את הרצון ואת הכוחות לעזוב את הבית."
כדי להמחיש לכם את צורת חייהם, מביאה ג'אנט את הזיכרון הראשון שלה, "... הייתי בת שלוש... עמדתי על כיסא מול התנור, לבושה בשמלה ורודה שסבתא שלי קנתה לי... לבשתי את השמלה כדי לבשל נקניקיות. הסתכלתי כיצד הן מתנפחות ומקפצות להן במים הרותחים...מן החדר השני הגיע לאוזני קולה של אמא. היא שרה בעת שעבדה על אחד הציורים שלה. הכלבלב השחור שלנו, ג'וג'ו, הסתכל עלי. נעצתי מזלג באחת הנקניקיות, התכופפתי והושטתי לו אותה... כשנעמדתי... הרגשתי גל חום בצד הימני של גופי. הסתובבתי... וגיליתי שהשמלה שלי עולה באש... צרחתי... אמא נכנסה במרוצה לחדר..." הילדה ניצלה, אבל מבלה חמישה שבועות בבית החולים לטיפול בכוויותיה. בבית החולים היא נהנית מאד, כי מטפלים בה, ומביאים שלוש ארוחות ביום. אבל זה נגמר בסגנון המיוחד של אביה. הוא חוטף אותה מבית החולים, והם ממשיכים בנדודיהם ממקום למקום.
יש זמנים שהמקרר ריק לגמרי, ולהורים לא איכפת. הילדים מחטטים בפחי הזבל, כדי למצוא משהו לאכול. לקרוא ולא להאמין.
אבל, מה שהספר גם מראה לנו הוא, שכדי להשיג את החלומות, יש צורך דווקא לרדת לקרקע המציאות, לעבוד קשה, ובאחריות, מה שההורים לא עושים, ואז אולי היו יכולים להגשים את חלומותיהם: היא – ליצור אמנות, והוא – לבנות את טירת הזכוכית למשפחתו. מי שמגשים חלומות, הם דווקא הילדים. כתוב מצויין.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה