יום רביעי, 30 בספטמבר 2020

'בית בלגראנד' מאת פאולינה סימונס מאנגלית: נורית לוינסון

כתבה: ד"ר רותי קלמן


כרגיל אצל פאולינה סימונס, מעוגנים גיבוריה בתקופה היסטורית ממשית, והפעם – הם ממוקמים בתחילת המאה העשרים. הזמנים הללו כוללים את התקופה שלפני ובזמן מלחמת העולם הראשונה, שהדיה קלושים יחסית ברומן, ובמהלך המהפכה האדומה ברוסיה, שסוחפת את גיבורי הרומן במערבולת אידיאולוגית על כל השלכותיה.

ג'ינה מגיעה ממשפחה איטלקית מסיציליה, שהיגרה בתחילת המאה לארצות הברית, ומיקמה עצמה בפרוור קטן ליד בוסטון, שבו מתגוררים מהגרים רבים כמוה. החלום האמריקאי נראה כעומד להתגשם במלואו, כשהיא פוגשת את הארי ברינגטון, ממשפחה אמריקאית שורשית ועשירה מאד, והם מתאהבים זה בזו.

אולם כאן מתחילות הבעיות. הארי מתעלם מהבטחת הנישואין שהבטיח לאליס, ארוסתו משכבר, ובזמן שאליס עוד עסוקה בהכנות לחתונה, הוא כבר מלבה את אהבתו לג'ינה, ונחוש בדעתו להתחתן איתה מיד. משפחתו מתנגדת לצעד, שנראה לה פזיז, וחסר אחריות, ובלהט הסיטואציה, הם מנערים חוצנם מהארי, ומנשלים אותו מכל רכוש וממון, מתוך תקווה שהוא יתחרט ויחזור בו מהחלטתו להינשא לג'ינה בכל מחיר.

הארי וג'ינה מתחתנים בעירייה, בלי אורחים, בלי משפחה, בלי רכוש וכסף למחייה, אבל עם אהבה גדולה. הם יגורו תחילה עם אמה של ג'ינה, ובהמשך יעברו לבד, ואחר כך לבית בלגראנד, שהורישה להארי אמו. "ג'ינה, תרצי לשמוע סיפור על האיש שבה את בלגראנד?" שאל הארי. "הוא כמעט כמו אגדה. בכל המובנים חוץ מאחד." "איזה?" "אין לו סוף טוב."

האהבה היא הדבר הכמעט יחיד שמקשר ביניהם, אבל היא הדבר החזק ביותר. הארי מורד בכל דבר, מתנגד לכל דבר, מוחא על כל דבר, אידיאולוג מרחף שאינו מייחס שום חשיבות לכסף, לעבודה, לפרנסה, למותרות. ג'ינה, נטועה עמוק באדמה. שתי רגליים יציבות. היא מנסה, שוב ושוב, להעמיד אותו בפני עובדות החיים, בפני המציאות, אך הוא עקשן. אינו מוכן למחול על גאוותו ולבקש עזרה ממשפחתו, ואינו מוותר על מחשבותיו המהפכניות, הקומוניסטיות, בעידן של המהפכה האדומה, ששליחיה נאסרו וגורשו מאמריקה בשל דעותיהם. שוב ושוב הוא מוכנס לכלא, ובכל פעם מחדש הוא ממשיך לנאום בכיכרות, לפזר כרוזים, ולהסתכן במאסרים נוספים. 

כשהם נוסעים ברכבת היא מביטה בו "החולם, הנואם, המתנגד. התנגדותו היתה בתחילה לנעוריה, אחר כך לאנרכיה שלה, ואחר כך לאהבתה. לקשרים שהיא כפתה עליו, למוסכמות של חיים רגילים שהיא כפתה עליו, לתינוק שהיא רצתה ממנו נואשות בכל מחיר שיידרש. הוא התנגד לשאיפתה לחיות כאישה רגילה, ולא כמהפכנית. הוא התנגד לכול. הוא לא רצה בחיים של המעמד העליון כפי שלא רצה בגטו של לורנס או באחוזות של גן עדן או בבית הלבן בבלגראנד. הרגע הזוהר הקצר שלהם בשמש המסנוורת."

כשבנה אלכסנדר שואל אותה מדוע היא נשארת עם אביו למרות כל הצרות שהוא גורם לה, היא עונה: "אני נשארת כי אני אוהבת אותו. אני נשארת כי הוא המשפחה שלי. כי מגיע לך שיהיה לך אבא. לכל מקום שהוא ילך, אני אלך. הוא הספינה, אלכסנדר. אנחנו הנוסעים... אנחנו חולקים את המרירות."

מעניין לראות בספר גם את הדיה של השפעת הספרדית שתקפה את כדור הארץ ב-1917 ואיך האנשים מתייחסים אליה, ולהזדהות לגמרי, כשאנו חווים סביבנו יום יום את מגיפת הקורונה, ומודעים יותר מאז, להשפעותיה הגלובליות.

 

אין תגובות:

פרסום תגובה