'ספר השמות האבודים' מאת קריסטין הרמל ; מאנגלית: ניצה פלד

כתבה: ד"ר רותי קלמן

 

עוד ספר נפלא מבית היוצר של קריסטין הרמל, המתמקד גם הפעם באירועי מלחמת העולם השנייה בצרפת. אחד מזוויות הראייה הפעם, היא הזווית של הקורבנות היהודיים. אלה, שנאלצים להשאיר הכל מאחור ולהימלט מביתם, חסרי כל. אותם מסמלת אווה טראוב היהודייה ואמה, שבורחות מביתן, לאחר שאביה של אווה, נלקח על ידי המשטרה הצרפתית, ומדאם פונטיין, השכנה הבוגדנית, מגרשת אותן ומאיימת להלשין עליהן.

 בנוסף, מתמקדת קריסטין הרמל בספר זה, באותם שהפכו לזייפנים מכורח, כדי להציל אלפי ילדים ומבוגרים יהודים, מאבדון, ועזרו בהברחתם של אלה לשווייץ.

 אווה, שעומדת במרכז הספר, כשהעלילה נפתחת לפנינו, היא כבר אישה רבת שנים, אך עוד כוחה במותניה, ועדיין עובדת בספרייה מקומית. מוחה צלול, ואת כל מאורעות ומוראות המלחמה, שהתרחשה שישים ושלוש שנים קודם לכן, שמרה בסתר ליבה, ולא גילתה, אף למי שאמור להיות הכי קרוב אליה, לבנה.

כשהיא נתקלת בכתבה על ספרן גרמני בברלין, ששם לעצמו מטרה להחזיר לבעליהם ספרים שנלקחו על ידי הנאצים, היא רואה אותו מחזיק בידיו ספר הנקרא 'איגרות ובשורות'. ספר זה נדפס בשנת 1732, והספרן מציין, שהספר מכיל אניגמה, שאין הוא מצליח לפענחה.

אווה מבינה שקון מחזיק את הספר שלה. הספר שבו רשמה בשנות המלחמה ההיא, את השמות האמיתיים של הילדים היתומים, שלהם הכינה ביחד עם בחור נוצרי בשם רמי, מסמכים מזוייפים ושמות מזוייפים, כדי שאפשר יהיה להוציאם בשלום מצרפת ולהעבירם לשווייץ.

בעבר, כשאווה ביקשה מהאב קלמון להשיג לה את השמות האמיתיים של הילדים, הוא היסס, שכן ידיעות כאלה עלולות היו להעמיד את הילדים בסכנה. "למה זה יועיל, אווה? שאל האב קלמון בקול עדין. "ככה אני אדע מי הם," היא אמרה חרש. " בבקשה. זה... חשוב לי מאוד שלא ישכחו אותם." הוא בחן אותה לרגע בעיניו. "אני אבדוק מה אפשר לעשות, ואווה?" כן, האב קלמון?" "תודה רבה. נדמה לי שמדאם נוארו צדקה כשחשבה שאלוהים שלח אותך הנה."

רמי ואווה קראו לספר 'ספר השמות האבודים'. חשוב היה להם לשמר את שמם האמיתי של הילדים, גם כדי שאולי בעתיד יוכלו לגלות בעזרתם את קרוביהם, שאולי ניצלו מהתופת ומהמחנות. כדי לטשטש את כתיבת שמות הילדים, השתמשו רמי ואווה בסדרת פיבונאצ'י כדי להצפין שמות. מי שעוזר להם לכל אורך הדרך הוא האב קלמון, האחראי על הכנסייה. כמוהו, שיתפו פעולה עם הזייפנים ומבריחי היהודים, גם כמרים נוספים, קתולים ופרוטסנטים, ונוצרים רבים, שהבינו שהם חייבים לעשות ככל שביכולתם להציל חפים מפשע.

בשלב מסויים נאלצו רמי ואווה לברוח, כל אחד לכיוון אחר, מהספרייה הסודית שבכנסייה של אוריניון, שם עסקו בזיוף המסמכים, והנאצים, שהגיעו לאותה הספרייה, ניתצו את המקום, ונטלו את רוב רובם של הספרים, כולל הספר 'איגרות ובשורות'.

והנה היא רואה את הספרן קון במאמר שבעיתון. מחזיק בספר השמות האבודים, הוא הספר 'איגרות ובשורות' שבין דפיו מסתתרים עשרות שמות של ילדים, והיא יודעת שהיא חייבת להגיע לברלין, אל הספר, למרות שניסתה להשאיר את העבר מאחוריה, והיא מרגישה שהיא צריכה לחזור לעצמה. הספר וקורות המלחמה בצרפת, שבה המשטר משתף פעולה עם הנאצים, והאזרחים מוצאים עצמם משני צדי המתרס לעיתים, מעוררים את שאלת הזהות האישית. האם השם שניתן לאדם כשהוא נולד, הוא זה שמגדיר אותו? האם שמירת הדת, באשר היא, היא זו שמגדירה את הזהות?

כשאווה חוששת שאהבתה לרמי, הנוצרי, מרחיקה אותה מהדת היהודית, כפי שאמה מטיחה כלפיה, אומר לה האב קלמון: "אווה, אפשר בהחלט לדבר בזכות הקיום המדוקדק של מצוות הדת. אלוהים יודע שמצוות אלה הן חלק גדול  מחייו של כומר. אבל אם יש משהו שלמדתי מאז פרוץ המלחמה, הרי זה שכל עוד אנחנו מאמינים והמניעים שלנו טהורים, אנחנו נושאים איתנו את הדת, בכל דבר שאנחנו עושים ובכל מקום שאנחנו ממצאים בו"

"ומי אני בכלל?" היא אומרת לעצמה, בדרך לברלין, "הסטודנטית? הזייפנית? הרעייה המסורה שאין לה עבר? ספרנית קשישה ועייפה שהיתה צריכה לראות את הכתובת על הקיר ולפרוש? ואולי אני אף לא אחת מאלה, או שאולי אני כולן."

אווה תפגוש את הספרן קון, את הספר שלה, ותגלה עובדות חדשות על עצמה ועל מה שקרה לרמי אהובה, ושותפה לזיופי המסמכים.

 

 

'סודות בית השמפניה' מאת קריסטין הרמל מאנגלית: ניצה פלד

כתבה: ד"ר רותי קלמן

קריסטין הרמל הנפלאה כתבה עוד ספר נהדר ועוצר־נשימה בשם 'סודות בית השמפניה'. בניגוד לקונוטציה הזוהרת המתלווה לשמפניה, אנו נחשפים בספר זה, לתפקיד ההירואי ומלא הסכנות, שמילאו כורמי שמפאן שבצרפת, ואנשי ריימס, ברזיסטאנס, בתנועת ההתנגדות לשליטה הנאצית בצרפת במלחמת העולם השנייה, ובתפקיד החשוב שמילאו בהדיפת השלטון הנאצי ונפילתו. הם עמדו בגבורה במכשלות חוזרות ונשנות, בהפגזות שהרסו את הכרמים, בשתילים שנעקרו מן האדמה בהתפוצצויות, ובגפנים שהושמדו בגז רעיל. 

"בכל פעם שאני לוגמת כוס שמפניה" כותבת הרמל "אני יודעת שהקסם האצור בבועות אינו רק טריק של התססה ופחמן דו-חמצני; הוא עדות לדם, יזע ודמעות של דור אחר דור של ייננים. הוא שיר הלל לנחישותה של רוח האדם... ותושבת המקום סטפני ונט... מסכמת להפליא את עמדתם של בני שמפאן. "כבשו אותנו, אבל לא שברו אותנו" 

כרגיל אצל הרמל, הפרקים פורשים לפנינו, לסירוגין, שני סיפורי חיים מזמנים שונים, שהולכים ומתאחדים לבסוף. במרכז הסיפור המתרחש בשנות מלחמת העולם השנייה בצרפת, עומדת אינס תירי, נערה צעירה, נשואה טרייה למישל שובו, בעל בית שמפניה בשם "שובו", אותו ירש מאבותיו. האחוזה שבה הוא מתגורר יושבת על סידרת מערות גיר ארוכה מאד ומסועפת, שהכילה את בקבוקי השמפניה שיוצרו מהכרמים שברשות המשפחה. 

כשהמלחמה מתדפקת על שערי צרפת, וגרמנים מתחילים להסתובב כבתוך שלהם, נמצאים באחוזה מישל ואינס, ותיאו לורן, היינן הראשי, ואשתו סלין, שהיא חצי יהודייה. הגרמנים שבים ומגיחים ותובעים את החלק הארי מכמות השמפניה שבמרתפים. חלק גדול מהעובדים נלקח, והאוכל הולך ומתדלדל. הדאגה של מישל אינה רק הייצור שצריך להימשך על אף הקשיים, אלא שהוא חושש לגילוייה של סלין, ולגורלם של הצרפתים בכלל. 

מישל מתחיל להסתיר כלי נשק בחביות, ולהעבירם לתנועת ההתנגדות הצרפתית, כשבינתיים קשר של אהבה נרקם בינו לבין סלין, אשתו של תיאו. ככל שהוא מתרחק מאינס, היא מרגישה בודדה יותר ויותר. אין היא מוצלחת בעבודה במרתפי היין, אין מעריכים מספיק את דעותיה, ומישל מעדיף את חברתם של תיאו וסלין, על חברתה.

בבדידותה היא מתחילה לברוח מפעם לפעם מביתה לריימס הסמוכה, לחברתה אדית. אדית ואדואר בעלה, הם בעליה של בראסרי מולן. ולמרות שבאותם ימים המקום שורץ גרמנים, מתברר לאינס, שחברתה ובעלה, אינם משתפי פעולה, אלא מאזינים לשיחותיהם של הגרמנים, שבטוב ליבם ביין, פותחים את פיהם ומגלים סודות חשובים, אותם מעבירים אדית ואדואר לידי הרזיסטאנס.

הסיפור השני מתרחש בימינו. ליב, אוליביה, איבדה את אביה בגיל צעיר. נישואיה לאריק כשלו והיא מתגרשת. ברגע של שבר נפשי, מופיעה סבתה אדית, בת התשעים ותשע, ולוקחת אותה איתה לצרפת. לפריז, לחבל שמפאן ולריימס, מקומות שליב מעולם לא שמעה עליהם קודם מפי סבתה. ברור לליב, שסבתה מכירה היטב את הסביבה, ושהיא מנסה לספר לה משהו על העבר, אך אין היא מצליחה לעשות זאת.

ליב נחשפת למשפחה של עורכי דין שהסבתא בקשר עסקי איתם כבר שבעים וחמש שנה. צעיר המשפחה, ז'וליאן, יעזור לה להבין את נפתולי ליבה של סבתה, ויפתח את ליבה מחדש, במקום שבו היא תגלה את הקשר שלה להיסטוריה המקומית ולתפקידה בהמשך.

הרמל כותבת בסופו של הסיפור. "הסיפורים של משפחות שובו, לורן ותיירי אמנם בדויים, אבל הם מבוססים על מציאות חייהם של אינספור תושבי חבל שמפאן שהיה להם האומץ לסכן את חייהם ולהתייצב נגד אי־צדק." ועוד היא מספרת "הסיפור... על יצרני יין שהשתמשו בבקבוקים מלוכלכים, בפקקים פגומים וביין נחות במשלוחים שנועדו לגרמנים הוא אמיתי לגמרי – אבל הפעילות בחבל הייתה רחבה בהרבה. 

צרפת במלחמת העולם השנייה, אהבה וסודות משפחתיים יתגלו לאט לאט ויירתקו את הקורא לספר "סודות בבית השמפניה". קריסטין הרמל. הוצאת הכורסא, 2020.

הדירה ברחוב אמלי מאת קריסטין הרמל מאנגלית: ניצה פלד

כתבה: ד"ר רותי קלמן

לקחת ספר של קריסטין הרמל בידיים, זה אומר, להעביר את הזמן בכיף, לעבור לתקופה מעניינת, להיסחף, להתרגש, לדמוע ולחייך חליפות. כבר כתבתי בבלוג זה על ספריה "כשניפגש שנית", "המתיקות שבשכחה" ו"החיים שנועדו לי". תמיד יש משהו מפתיע בכתיבתה של הרמל. תמיד יש איזה מפנה לא צפוי בעלילה, ובספר 'הדירה ברחוב אמלי' במיוחד.

במרכז העלילה, ניצבת דמותה של רובי. אמריקאית, שנישאה לצרפתי, עברה לפריז, ונקלעה לתקופת מלחמת העולם השנייה הקשה, שהחריבה את פריז, ושיבשה את חיי כולם.  בדירתה שברחוב אמלי, היא ממשיכה את דרכו של בעלה מרסל בנואה, שעזר להבריח טייסים מבנות הברית, שנפלו בשטח הכבוש, וביקשו לחזור לפעולה, כפי שקרה גם לתומס קלארק, טייס חיל האוויר הבריטי. 

"תומס התאמץ לפנות לכיוונם של מטוסי ה-109 הקרבים כדי לזכות ביתרון כלשהו עליהם, אבל זה היה חסר טעם. היה להם יתרון מספרי עצום על הטייסת שלו; ולפחות שלושה מסרשמיטים 109 נצמדו לזנב המטוס שלו. הוא משך את המצערת והאיץ את הספיטפייר ככל יכולתו, אבל אז חש חבטה עזה ובעקבותיה טלטול עז כל־כך, עד שהיה נדמה לו כאילו עמוד השדרה שלו נתלש מגופו. הוא קילל, וידע שנפגע... ברגע שרגליו נגעו בקרקע כשהוא בריא ושלם, הוא מיהר לאסוף את המצנח שלו כדי שלא ימשוך אליו תשומת לב... בזיכרונות עדיין הדהד קולו של הארי המדבר על בניין הדירות עם הדלת האדומה ליד הגלריה עם פסלי רקדניות הבלט, ששם יוכל למצוא מישהו שמוכן לעזור לטייסים כמוהו. אם יצליח להגיע לשם בלי להיתפס, יהיה לו סיכוי לחזור לאנגליה בחיים."

במשימות ההחבאה המסוכנות כל־כך בדירתה הקטנה שברחוב אמלי בפריז הכבושה, מוצאת רובי בת־ברית ותומכת, בשכנתה הקטנה, שרלוט. בשל גילה הצעיר, מנסה רובי שלא להיעזר בצעירה, ולהסתדר לבד. אך שרלוט מוכיחה בגרות, אמפטיה והבנה, ורובי נעתרת ונעזרת בה, כשליבה נקשר בעבותות־עד אל שכנתה הצעירה בת הארבע עשרה, שהיא ממוצא יהודי. יחד, הן מנסות להילחם ברשע, בדרכן שלהן.

ובימים הרעים של המלחמה, כשנראה שאין תקווה באופק, מתרחשים בכל זאת פה ושם מעשים טובים, אפילו מפתיעים לעיתים, שעוזרים לנפש להחזיק מעמד, ולעבור את צוק העיתים בשלום. ספר נפלא. קיראו.