'ספר השמות האבודים' מאת קריסטין הרמל ; מאנגלית: ניצה פלד

כתבה: ד"ר רותי קלמן

 

עוד ספר נפלא מבית היוצר של קריסטין הרמל, המתמקד גם הפעם באירועי מלחמת העולם השנייה בצרפת. אחד מזוויות הראייה הפעם, היא הזווית של הקורבנות היהודיים. אלה, שנאלצים להשאיר הכל מאחור ולהימלט מביתם, חסרי כל. אותם מסמלת אווה טראוב היהודייה ואמה, שבורחות מביתן, לאחר שאביה של אווה, נלקח על ידי המשטרה הצרפתית, ומדאם פונטיין, השכנה הבוגדנית, מגרשת אותן ומאיימת להלשין עליהן.

 בנוסף, מתמקדת קריסטין הרמל בספר זה, באותם שהפכו לזייפנים מכורח, כדי להציל אלפי ילדים ומבוגרים יהודים, מאבדון, ועזרו בהברחתם של אלה לשווייץ.

 אווה, שעומדת במרכז הספר, כשהעלילה נפתחת לפנינו, היא כבר אישה רבת שנים, אך עוד כוחה במותניה, ועדיין עובדת בספרייה מקומית. מוחה צלול, ואת כל מאורעות ומוראות המלחמה, שהתרחשה שישים ושלוש שנים קודם לכן, שמרה בסתר ליבה, ולא גילתה, אף למי שאמור להיות הכי קרוב אליה, לבנה.

כשהיא נתקלת בכתבה על ספרן גרמני בברלין, ששם לעצמו מטרה להחזיר לבעליהם ספרים שנלקחו על ידי הנאצים, היא רואה אותו מחזיק בידיו ספר הנקרא 'איגרות ובשורות'. ספר זה נדפס בשנת 1732, והספרן מציין, שהספר מכיל אניגמה, שאין הוא מצליח לפענחה.

אווה מבינה שקון מחזיק את הספר שלה. הספר שבו רשמה בשנות המלחמה ההיא, את השמות האמיתיים של הילדים היתומים, שלהם הכינה ביחד עם בחור נוצרי בשם רמי, מסמכים מזוייפים ושמות מזוייפים, כדי שאפשר יהיה להוציאם בשלום מצרפת ולהעבירם לשווייץ.

בעבר, כשאווה ביקשה מהאב קלמון להשיג לה את השמות האמיתיים של הילדים, הוא היסס, שכן ידיעות כאלה עלולות היו להעמיד את הילדים בסכנה. "למה זה יועיל, אווה? שאל האב קלמון בקול עדין. "ככה אני אדע מי הם," היא אמרה חרש. " בבקשה. זה... חשוב לי מאוד שלא ישכחו אותם." הוא בחן אותה לרגע בעיניו. "אני אבדוק מה אפשר לעשות, ואווה?" כן, האב קלמון?" "תודה רבה. נדמה לי שמדאם נוארו צדקה כשחשבה שאלוהים שלח אותך הנה."

רמי ואווה קראו לספר 'ספר השמות האבודים'. חשוב היה להם לשמר את שמם האמיתי של הילדים, גם כדי שאולי בעתיד יוכלו לגלות בעזרתם את קרוביהם, שאולי ניצלו מהתופת ומהמחנות. כדי לטשטש את כתיבת שמות הילדים, השתמשו רמי ואווה בסדרת פיבונאצ'י כדי להצפין שמות. מי שעוזר להם לכל אורך הדרך הוא האב קלמון, האחראי על הכנסייה. כמוהו, שיתפו פעולה עם הזייפנים ומבריחי היהודים, גם כמרים נוספים, קתולים ופרוטסנטים, ונוצרים רבים, שהבינו שהם חייבים לעשות ככל שביכולתם להציל חפים מפשע.

בשלב מסויים נאלצו רמי ואווה לברוח, כל אחד לכיוון אחר, מהספרייה הסודית שבכנסייה של אוריניון, שם עסקו בזיוף המסמכים, והנאצים, שהגיעו לאותה הספרייה, ניתצו את המקום, ונטלו את רוב רובם של הספרים, כולל הספר 'איגרות ובשורות'.

והנה היא רואה את הספרן קון במאמר שבעיתון. מחזיק בספר השמות האבודים, הוא הספר 'איגרות ובשורות' שבין דפיו מסתתרים עשרות שמות של ילדים, והיא יודעת שהיא חייבת להגיע לברלין, אל הספר, למרות שניסתה להשאיר את העבר מאחוריה, והיא מרגישה שהיא צריכה לחזור לעצמה. הספר וקורות המלחמה בצרפת, שבה המשטר משתף פעולה עם הנאצים, והאזרחים מוצאים עצמם משני צדי המתרס לעיתים, מעוררים את שאלת הזהות האישית. האם השם שניתן לאדם כשהוא נולד, הוא זה שמגדיר אותו? האם שמירת הדת, באשר היא, היא זו שמגדירה את הזהות?

כשאווה חוששת שאהבתה לרמי, הנוצרי, מרחיקה אותה מהדת היהודית, כפי שאמה מטיחה כלפיה, אומר לה האב קלמון: "אווה, אפשר בהחלט לדבר בזכות הקיום המדוקדק של מצוות הדת. אלוהים יודע שמצוות אלה הן חלק גדול  מחייו של כומר. אבל אם יש משהו שלמדתי מאז פרוץ המלחמה, הרי זה שכל עוד אנחנו מאמינים והמניעים שלנו טהורים, אנחנו נושאים איתנו את הדת, בכל דבר שאנחנו עושים ובכל מקום שאנחנו ממצאים בו"

"ומי אני בכלל?" היא אומרת לעצמה, בדרך לברלין, "הסטודנטית? הזייפנית? הרעייה המסורה שאין לה עבר? ספרנית קשישה ועייפה שהיתה צריכה לראות את הכתובת על הקיר ולפרוש? ואולי אני אף לא אחת מאלה, או שאולי אני כולן."

אווה תפגוש את הספרן קון, את הספר שלה, ותגלה עובדות חדשות על עצמה ועל מה שקרה לרמי אהובה, ושותפה לזיופי המסמכים.