כתבה: ד"ר רותי קלמן
גיום מוסו נחשב לסופר המצליח ביותר בצרפת. הוא בנה של ספרנית, שחלם כבר מגיל עשר להיות סופר. כיום מתורגמים ספריו ל-40 שפות, שנמכרו עד כה ב-33 מיליון עותקים. על הרומן שלו 'הרגע הנוכחי' נכתב בעיתון הצרפתי 'לה פיגארו' "מותחן פסיכולוגי מסחרר עם סוף מטלטל... גיום מוסו הוא אמן המתח!"
הגיבור העיקרי ברומן זה הוא לכאורה, הגורל, המתעתע ושולט בדמויותיו באמצעות שבירת מושג הזמן ותלישה מהמקום. ורק בסוף הרומן המותח, נבין אם הוא באמת זה שקבע את השתלשלות האירועים, והאם יתאפשר להם לחזור לקבל מחדש את השליטה על חייהם.
ארתור קוסטלו, רופא מתמחה צעיר בבית חולים בבוסטון, יורש למורת רוחו מגדלור ישן, בשם מגדלור 24 הרוחות, שכבר אינו בשימוש, כולל השטח שלו. פרנק קוסטלו, אביו של ארתור, מספר לו שהמגדלור היה שייך לסאליבן קוסטלו, סבא של ארתור, שנעלם לפני שנים רבות, וארתור לא זכה להכירו.
עוד מספר לו האב, שישנה דלת פלדה במקום, ומה שמאחוריה כל כך מסוכן, שהוא אטם אותה בקיר לבנים. הוא מתרה בארתור, שלעולם לא יפתח דלת זו. כמובן שהצעיר אינו מסוגל להתאפק. כשהוא מגיע לחדר הקטן שבמרתף המגדלור, הוא שובר חלק מקיר הלבנים כשהוא בתחתוניו בלבד ולפתע מרגיש רע, הכל רועד, והוא מוצא עצמו בניו יורק, ונעצר על התערטלות. אבל מה שמדהים אותו, היא העובדה, שהוא מבין שחלפה שנה מאז שנכנס בעד הדלת, ועד לרגע שבו הוא חוזר למקום כלשהו. כשלמעשה, מבחינתו מדובר היה ביום אחד בלבד.
כשעורך הדין של אביו משחרר אותו מהמעצר, זועם עליו אביו, שגילה את קיר הלבנים פרוץ, ומגלה לו, שסאליבן, הסבא של ארתור, שהוא אביו של פרנק, בעצם עדיין בחיים. שהוא יצר קשר עם בנו אחרי ארבע שנים של היעדרות, ושהוא גילה לו על הקללה הרובצת על המגדלור. הסב התחנן אז בפני בנו, שלא לפתוח את דלת הפלדה שבמרתף המגדלור.
לאחר שארתור חווה עוד חוויה של היעלמות ונחיתה במקום אחר, ושוב קולט שאיבד שנה – הוא מבין, שהוא חייב לדבר עם הסבא, שמעולם לא פגש, אבל אולי יידע לעזור לו להשתחרר מהחוויות המטורפות שטורפות את חייו ומקצרות את שנותיו.
כשיפגוש את סבו ויצליח לשחררו מבית
החולים הפסיכיאטרי, יגלה לו הסב את האמת המרה על מגדלור 24 הרוחות: "סאליבן
קם ופסע בחדר אנה ואנה. "רצית את האמת? הנה היא, בבקשה: כשפותחים את הדלת
הזאת, נכנסים למין מבוך מהגיהינום. אתה תחיה עשרים וארבע שנים מחייך בעשרים וארבעה
יום בלבד." הוא הניח לי לעכל את
המידע. לא הייתי בטוח שאני מבין את מה שניסה להסביר לי. "זאת אומרת שמכאן
ואילך, החיים שלי יסתכמו בכך שאחיה יום אחד בכל שנה?" "הבנת מצוין. למשך
עשרים וארבע שנים." הוא מספר לו שזה מה שקרה לו במשך עשרים וארבע שנים. הוא
מספר לו על שרה, האישה שחיכתה לו במהלך השנים האלה, כדי להיות איתו יום אחד בלבד
בכל שנה, ומה שקרה לה.
כשארתור ינסה להבין מה יקרה אחרי עשרים וארבע השנים הללו, אין לסאליבן בשורות טובות: "אז זאת הקללה האמיתית של המגדלור: הכול קורה כאילו חיית את השנים האלה רק בראש. אף אחד מהאנשים שפגשת לא יזכור אותך. כל מה שהקמת במהלך עשרים וארבע השנים האלה יהיה כלא היה... ידיו רעדו. הוא הישיר מבט אליי. "לצערך, נקלעת לאותה מערבולת תופת. אל תחזור על הטעויות שלי, ילד! אל תגרור איתך אחרים בדרך למטה! "ההיסטוריה אולי לא תחזור על עצמה," ניסיתי לשכנע את עצמי. סאליבן קם, יישר את הכובע ואמר בקול מקפיא: "תאמין לי, הכול יחזור על עצמו. אתה נלחם בגורל. זה קרב בין כוחות לא שווים, ואתה הפסדת בו מראש."
האם הגורל אכן ישלוט לחלוטין על 24
השנים הבאות של ארתור? לא לגמרי. הוא אמנם יעביר אותו למקומות אחרים, בפחות מיום
במימד השינוי, ופחות משנה במימד ההווה, אבל ארתור לא נכנע לגמרי. הוא חוזר אל
אהובתו השחקנית שמחליטה ביחד איתו לְנַצֵּחַ. "בלי לדבר על כך, הבנתי
שהסכמנו בעניין אחד: לחיות את ההווה. לא לתת לדבר להכתים את יופיו של הרגע, לא
לכובד משקלו של העבר ולא לאי־ודאות של העתיד. כל עיסוק אחר נראה לנו בזבוז
זמן."
מפעם לפעם הם יוכלו לתאם את הזמן. כך קורה
שכשאהובתו תשב ברחובות ניו יורק. המומה לאחר נפילת התאומים ב-11 בספטמבר ב-2001,
ותייחל לבואו – הוא אכן מופיע. כך קורה גם כשסאליבן משאיר לו פתק על הדלת, שאם יש
אלוהים, שיכוון את ארתור להגיע באותו היום, כי הוא עומד להפוך לאבא.
איך שומרים על זוגיות של פעם בשנה? איך
אפשר להיות הורים כשמופיעים פתאום רק פעם בשנה? איך מצליחים להתעדכן במה שקורה
בעולם רק פעם בשנה? והאם חשוב להתעדכן או שיש דברים חשובים יותר לעשות, בזמן היקר
הזה? מה יחשבו הילדים על האב הנעלם שלהם? ומה יקרה לכל המשפחה כשייגמרו 24 השנים
של גורל מתעתע, אם לפחות פעמיים הצליחו לזמן את ארתור להגיע על־פי משאלות ליבם? האם לא זו הדרך לשלוט
בגורל? או שבכלל ארתור הוא שאחראי היה לניצול הזמן או אי ניצולו, ולא הקללה?
מעניין בהחלט, ומעורר מחשבה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה