'תמיד פלורה' מאת יובל אלבשן

 כתבה: ד"ר רותי קלמן

חמש שנים לאחר שאביה נפטר, מבינה פלורי-אלה, שהגיע הזמן להיכנס אל ביתו של אביה. כל השנים הללו, המשיכו היא ובעלה לשלם את החשבונות על הבית. עתה היא מבינה, שהיא צריכה לשחרר. להגיע. להתמודד באמת עם מות אביה האהוב, ולהמשיך בדרכה.

כשהיא מסירה תמונה של אמה החולה – תמונה שהאב ידע שהיא לא אוהבת, בגלל הכאב הניבט מעיניה של האם הגוססת – מגלה פלורי,  שאביה צפה את רצונה להוריד את התמונה ברגע שתוכל. מאחוריה, החביא מסמר דק ועליו תלוי מפתח קטן.

"אז מה זה המפתח הזה? החזקתי את המפתח בידי, וניסיתי להבין לאן הוא יכול להיות שייך, ואז נזכרתי בשיר שאבא אהב לצטט... זה היה שיר של אנטון שמאס, שמרוב דקלומים שדקלם באוזני בהיותי ילדה, אני זוכרת אותו בעל־פה גם היום, אחרי כמעט ארבעים שנה: "יש לי מגירה ובה שירי ערש. והיא נעולה. אני עומד מולה וגדל, מתוך תקווה שיום אחד אגיע למפתח אותו תלתה אמי על וו מותה".

כשהיא פותחת את המגירה הנעולה של אביה, היא מגלה להפתעתה הרבה, עשרות מכתבים "כל המכתבים נכתבו לאישה אחת. כולם היו סגורים במעטפותיהם בלא שנעשה כל מאמץ לשלוח אותם. התיישבתי בתדהמה על הרצפה לרגלי השולחן, והמגירה מונחת לפני... השם על כל המעטפות היה לא אחר מהשם שלי. בתו. פלורי... על צדה האחורי של כל מעטפה נכתבה מילה אחת: אבא."

כל חייו לידה, לא הפסיק אביה, נעים, לדבר. לשאול אותה, לתת לה להחליט. כילדה, וכנערה היא סירבה להקשיב: "הרגשתי חנוקה מרוב מילים והברות וברחתי ממנו בהזדמנות הראשונה אל מי שמיעט במילים והעריץ רק מעשים... ברק".

פלורי-אלה מתחילה לקרוא במכתבים, ומבינה, שגם כשדיבר הרבה – היא לא ידעה לשמוע. מסתבר לה, שרק עכשיו, כשהיא קוראת את המכתבים, היא לומדת להכיר באמת את האדם שהיה אביה. את רגשותיו ומצוקותיו, בבית שבו גדל, עם אב שהתעלל בילדיו, שלא היה איש של רגשות חמים, שלא ידע לאהוב, ולדבר. גם אמו של נעים, אינה דמות להערצה. ומהפחד שבחיים לצד איש אלים ועריץ, אף היא אינה באה לידי ביטוי עצמי.

מי שתופסת את תפקיד האמא הגדולה והעוטפת את בני המשפחה, היא פלורה, האחות הגדולה. נעים, הוא המקורב ביותר לפלורה, למרות פער הגילאים ביניהם. איתו היא יכולה לדבר ברצינות, להפליג בפילוסופיות חייה. תמיד יש לה מה להגיד. תמיד יש לה אמירות גדולות, והתלהבויות גדולות. אין היא עושה חשבון לאיש, והיא נלחמת למען אחיה.

נעים מעריץ את אחותו, פלורה. ומבלי משים הוא מאמץ את דרכיה. כך הוא הופך לאב הדברן, לאב שכותב את חייו אל מכתביו, שייקראו רק לאחר מותו.

כשהוא מצטט באחד המכתבים את התלהבותה: "כל דבר היה אצלה גדול. הכי דרמטי שאפשר. תמיד משתמשת בסופרלטיבים שאין גדולים מהם. "קראתי את הספר הכי טוב שהיה לי בחיים," היא היתה אומרת לי בכל שבוע מחדש. "זאת המשוררת שאני הכי אוהבת," היתה קובעת אחרי כל שיר שכבש את לבה..."פלורי-אלה, הבת, תבין עד כמה הוא אימץ לעצמו את התנהגותה של אחותו. "חייכתי לעצמי כשנזכרתי באהבותיו הרבות של אבא – הן תמיד באו בסערות, מלוות במילים שאין גדולות מהן. "זה הספר הטוב ביותר שקראתי בחיי," הוא אמר מדי שבוע. "זאת המשוררת שאני הכי אוהב"; "זה השיר האהוב עלי במיוחד"... עתה עם לכתו היא גם רואה שהחמיצה להראות לו עד כמה אהבה אותו. עד כמה הייתה רוצה לשמוע שוב את דבריו וסיפוריו.

רק במהלך קריאת מכתביו, תבין פלורי-אלה, מה חשב עליה אביה, מה היו חייו לפני בואה לעולם, ולפני שהכיר את אמה; ואיזה תפקיד חשוב, עוצמתי ובונה, היה לפלורה האחות הגדולה בחייו. היא היתה עבורו אותו בן־אדם אחד, שהאמין בו, שאיפשר לו את הכוחות הנפשיים לצאת מהביצה שבה גרו, בקטמונים שבירושלים, ומהבית הבעייתי, שבו גדל.

פלורה,האחות האינטלקטואלית, שלימים תסיים את הדוקטורט שלה שנקרא 'קוראות שותקות', תספר לו מדוע עזבה את בית בעלה: "כל אדם צריך מקום בטוח משלו. מקום שיאהבו אותו עד הסוף עם כל הפגמים שלו. מקום שבו הוא יכול להוריד את כל המסכות ולהסדיר לעצמו מחדש את הנשימות. ולי לא היה. באוניברסיטה ובעבודה ביקורת, אצל אבא ואמא ביקורת, ובבית שלי – מבצרי עלק – ביקורת... הוא לא היה יכול להניח לפגמים שלי. כל הזמן העיניים שלו שידרו לי 'מספיק בקושי'. בשביל זה לא צריך להתחתן, נכון? יש די הרבה אנשים אחרים שנותנים לך להרגיש ככה... ככה היה איתו. כל הזמן רק הצביע על המגרעות שלי. במקום להכיל את כולי, על הטוב ועל הרע. הוא התעלם מהטוב וראה רק את הרע..." אף אחד לא היה שם בשבילה. פלורה לומדת להתמודד עם הקשיים לבדה, וגם לעזוב – אם צריך.

והיא יודעת לעזוב, ולתת לבתה רונה לגדול ברווחה, בחדר לבדה, שלפלורה מעולם לא היה. וכפי שהיתה לו פלורה, "עוגן, ומצפן והרוח במפרשים גם יחד", כך ניסה נעים להיות לפלורי בתו. בין שהניחה לו, לעשות זאת, ובין – שלא. עתה כשהיא גדולה, והוא כבר איננו. מבינה פלורי, את כל מה שניסה להסביר, ולומדת להבין גם את עצמה. בכך יצליח נעים, להיות לפלורי, בתו, מה שפלורה, אחותו, היתה עבורו.