כתבה: ד"ר רותי קלמן
לייב לייזון, לימים, ליאון לייזון, הוא
אחד מאלף הילדים והמבוגרים ששרדו בזכות אוסקר שינדלר, הנאצי שהיה לחסיד אומות
העולם, בזכות החסות שפרש על היהודים. הם נקראו לעבוד בבתי החרושת לו, כשהוא מציל
בכך את חייהם. היכולת שלו נבעה דווקא מהיותו שייך למפלגה הנאצית. ודווקא מהמקום
ההוא, היתה לו גישה ויכולת לשחד נאצים למטרותיו הנעלות כמציל יהודים.
בספר 'הנער על ארגז העץ' אנו נחשפים
לחייו שלפני המלחמה, לתופת שחווה במהלכה, להכרה שלפחות מאה מבני משפחתו נרצחו בה,
ואת הרגעים שבהם התבשרו הוא והשורדים שהיו איתו, על-ידי אוסקר שינדלר, שהם
חופשיים.
בהיותו בן עשר, הגיעה המלחמה אל ביתו
של לייזון, וכל חייו הנוחים והרגילים של ילד יהודי שנולד בעיירה נרווקה שבפולין,
ועבר עם משפחתו לקרקוב, נקטעו באכזריות רבה. בספר, הוא מספר תחילה על חייו בעיירה
נרווקה, על חבריו הנוצרים שיפנו לו אחר כך עורף, ועל משפחתו. כשהיה ניצב ליד סבו
בבית הכנסת, ניתן היה להבין איך הסב מהווה מקור השראה לילד: "בבית הכנסת
הייתי עומד ליד סבי, מרכין את ראשי כשהוא הרכין את ראשו ומתלווה אליו בתפילה. אני
עדיין זוכר כיצד נשאתי אליו את מבטי וחשבתי כמה חזק וגבוה הוא נראה, כמו עץ ענקי
שמסוכך עלי. הרגשתי שהתמזל מזלי להיות נכדו, ותמיד רציתי לזכות בהערכתו ולהיות
ראוי לאהבתו."
כשליאון נזכר באותם ימים בכפר, הכפר
שהעניק לו זיכרונות רבים כל כך, הוא נזכר בשיר היידי, אותו נהג לשיר עם השכן לנסמן
ובניו. השיר במקור נקרא "אויפן פאיפעטשיק" והוא נכתב על ידי מרק ורשבסקי. בעברית תורגם
השיר על-ידי פסח קפלן. שיר שנהגנו לשיר בבית הספר, לפחות את הבית הראשון: "חדר
קטן, צר וחמים / ועל הכירה אש / שם הרבי לתלמידיו / מורה אלף-בית..." אחד
הבתים האחרונים בשיר, מדבר על כך שהרב מזהיר את תלמידיו, שכאשר יגדלו הם יבינו כמה
דמעות טמונות באותיות אלה, וכמה קינות. לייזון מעולם לא העלה אז בדעתו, שהמילים
האלה מבשרות את עתידם הנורא של יהודי העולם.
כשהחיילים הגרמניים נכנסים לקרקוב ב-6
בספטמבר 1939, הוא מספר בדיעבד "לא ידענו אז, אך שנותינו בגיהנום החלו"
כשהגרמנים פורצים לדירתם וגוררים את האב אל מחוץ לדירה, אלה הם רגעים קשים בחייו
של הילד. "ואז הבנתי את האמת. ההבנה שיכנעה אותי שאסור לי להישאר פסיבי ;
איני יכול פשוט לחכות לתבוסתם של הגרמנים. הייתי חייב לפעול הייתי חייב למצוא את
אבי..." האב יחזור שבור ושונה. והמצב יילך ויחמיר בבית. האוכל אוזל.
המגבלות הולכות ונהיות קשות יותר. הם מועברים לגטו, ורק העבודה של האב, של אחיו של
ליאון, ואחר כך גם – שלו, בבית החרושת של שינדלר, מצילה אותם מהאקציות. המיונים של
הגרמנים.
לייזון מספר על הדרך, שבה ניסו הרבה
יהודים להתנגד: "רבנים התנגדו על ידי כך שהמשיכו לנהל תפילות בחגים
היהודיים. רופאים ואחיות התנגדו על יד כך שנאבקו להציל את חייהם של החולים
והפצועים והביאו חיים חדשים לעולם. שחקנים ומוזיקאים התנגדו על ידי כך שהקימו במות
מאולתרות בחצרות חבויות והעלו מחזות ומערכונים וקיימו קונצרטים, שהוכיחו שהיופי
והתרבות יכולים להתקיים אפילו בנסיבות החיים הזוועתיים של הגטו... יהודים התנגדו
לסביבתם הקודרת בכך שחלקו זה עם זה את תקוותיהם וחלומותיהם וסיפוריהם, כפי שנהג מר
לופטיג עימי. היו כאלה שהתאהבו כדי להתנגד..." ליאון עצמו, הלך לבית ספר
יהודי חשאי של רב.
במהלך המלחמה ביצעו הנאצים טרנספורמים
רבים, ובסופו של דבר רוקנו את הגטו כולו. משפחתו של לייזון עברה למחנה פלאשוב
"המעבר בשערים האלה היה כמו הכניסה לחום הפנימי של התופת". אל
מול רישעותו של מפקד המחנה פלאשוב, יעמוד ליבו החומל של אוסקר שינדלר, שיינסה
למשוך מה שיותר יהודים אל בית החרושת שלו, וגם יעבירם בשלב מסויים לבית חרושת שיקים
בצ'כיה, כדי להצילם. בנוסף, הוא טרח לדבר איתם, לזכור את שמותיהם, לדחוף לידיו של
לייזון מעט מזון, להתייחס אל כולם כבני אנוש.
כשנשלחו כל הנשים היהודיות לאושוויץ "אמרו
לנו ששינדלר נמצא כבר בדרכו לאושוויץ, כדי להחזיר את הנשים, אך התקשינו להאמין
שמישהו, אפילו הוא, יצליח בכך. אלא שאוסקר שינדלר הצליח לעשות את הבלתי אפשרי. הוא
שיחד את המפקדים הנאצים באושוויץ בסכומי עתק, וטען שוב ושוב שהנשים הן "מומחיות",
"מיומנות מאד" ו"אין להן תחליף". באורח נס, מאמציו נשאו פרי,
והנשים הועלו שוב לרכבת, הפעם לברינליץ."
כתיבה רהוטה. זיכרונות אישיים של נער
קטן, שהם עולם ומלואו, מתקופה חשוכה, וסיפורו של איש אחד, במדים של נאצים, שסיכן
את חייו שוב ושוב למען היהודים.
"בעיני רבים מבני ארצו הגרמנים היה
שינדלר בוגד בארצו "אוהב יהודים"... "הוא חשב עלינו, השינדלריודן,
היהודים של שינדלר, בתור הילדים שמעולם לא היו לו. הוא ביקש להיקבר בירושלים...
הוא קבור בהר ציון, החבר היחיד במפלגה הנאצית שזכה להיטמן שם".
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה