'הספרייה האחרונה' מאת פריה סמפסון ; מאנגלית: יסמין קלין

כתבה: ד"ר רותי קלמן

מה לעשות, שכל ספר שהנושא שלו הוא ספרים וספריות מושך אותי? אז הנה עוד אחד. מאד רלוונטי לתקופה שלנו, שבה הספריות צריכות להוכיח לעולם, שהן כאן כדי להישאר. שאף מתכונת אחרת – חוץ מבניין ספרייה, שמכיל צוות ספרנים חם ורוצה לעזור, שמכיל ים של ספרים בכל התחומים ואוצר בתוכו ידע, ודמיון ותרבות ואהבה וחום אנושי – לא יכולה לתפוס את המקום הזה.

הספריות בארץ, מקבלות תמיכה כספית יפה מהמדינה, דרך המחלקה לספריות במשרד התרבות והספורט, וחלקן – גם  מהרשויות, שאף משלמות את שכר הצוות ואמורות לתחזק את מבנה הספריות. הספריות, שכבר מזמן הפכו לא רק לשומרות הסף של הידע והחכמה ואוצרות הרוח, אלא גם למרכזי תרבות והעשרה, נחוצים ביותר, לכל הגילאים.

ברומן שלפנינו אנו נחשפים לסיטואציה אחרת לגמרי, לא בארץ, של מועצה שאינה משקיעה בספריות האזוריות, ומבקשת לבטלן כדי לחסוך בכסף, ולהשתמש בו למטרות אחרות, נדל"ן וכדומה. ספריית צ'לקוט, שוכנת בכפר קטן, במבנה מהמאה התשע־עשרה שהיה בעבר בית הספר של הכפר. "גג  הרעפים שדלף כשירד גשם עז, לוחות הרצפה החורקים ומשפחת העכברים שכרסמה בעקשנות את ארגזי הארכיון שאוחסנו בעליית הגג". אמנם "המועצה המקומית שיפצה את הספרייה אי שם בשנות התשעים והוסיפה נורות פלורסנט ושטיחים ירוקים דקים מקיר לקיר." אך נראה בהמשך, שאין לה שום עניין בהמשך קיומה של ספרייה קטנה זו. וכך, בשל היעדר תיקצוב מתאים, ומחסור במשאבים, המנויים מתלוננים באופן קבוע על התאורה חלשה, ההסקה מקרטעת והאקוסטיקה נוראית.

ג'ון ג'ונס, היא עוזרת הספרנית בספריית צ'לקוט, הספרייה היא כל עולמה. אמה, שהיתה הספרנית האגדתית של אותה ספרייה, נפטרה, לאחר שנים של מאבק במחלה קשה, וג'ון מתגעגעת אליה מאד. בצל זיכרון אמה, הפעלתנית והחברתית – שהיתה שם דבר בכפר בכלל, ובספרייה בפרט – היא מאבדת את כל בטחונה העצמי, ואינה מנסה לשנות שום דבר בחייה, ולהתנסות בשום דבר חדש, שמא לא תצליח, והיא אינה מנסה להביע את חיבתה לאלכס, פן תידָחה.

אבל אז נפוצה השמועה בכפר, שהמועצה רוצה לסגור את הספרייה, ביחד עם ספריות נוספות במחוז, שהן אינן כלכליות מבחינתה. המחשבה הזו מטלטלת לא רק את ג'ון, אלא אף את כל אוהבי ונאמני הספרייה, כמו סטנלי בן השמונים ושתיים, גברת ב., ורה, ג'קסון הילד, ליילה המהגרת ואחרים, שגם עבורם, משמשת הספרייה כאבן יסוד בחייהם. הם מחליטים לנסות לבטל את רוע הגזירה, וכמובן שצריכים לעמוד מול שורה של מכשולים.

"ג'ון ניסתה לשמור על אופטימיות ואמרה לכולם ששום החלטה סופית עדיין לא התקבלה, אבל בתוך תוכה היא הרגישה שהיא נשברת. מה היא תעשה אם הספרייה תיסגר? היא תצטרך למצוא עבודה חדשה ואולי גם למכור את הבית של אמה, לעזוב את צ'לקוט ו..." . וכהרגלה, היא פונה אל הספרים בכל מצב שבו היא נמצאת באי שקט או חרדה.  "ג'ון תחבה את ידה לתוך התיק שלה והוציאה ספר בניסיון נואש להסיח את דעתה מהמחשבות האלה." אבל אין בכך משום פתרון, כמובן, למצב.

היא נמצאת במצוקה. הספרייה מאד חשובה לה, והיא היתה רוצה להשתתף במאבק, אך מרג'ורי, מנהלת הספרייה, מתרה בה, שהשתתפותה, תיחשב כבגידה ביד שמשלמת את משכורתה, ושאסור לה לעשות דבר כנגד המועצה.

התפנית מתרחשת כשסטנלי, בן השמונים ושתיים, מודיע לג'ון שהוא מתכוון להתבצר בספרייה ולא לעזוב, עד אשר המועצה תשנה את עמדתה, ותבטל את איום הסגירה. כשג'ון מנסה לשכנעו שלא לעשות זאת ואומרת: "אבל אני לא יכולה להרשות לך להישאר פה מחוץ לשעות הפעילות. מרג'ורי תהרוג אותי."  הוא שולף את הנימוק שישכנע אותה: "זה לא משנה... לפעמים אנחנו חייבים להפר את החוקים למען מטרה חשובה, ג'ון. וספריית צ'לקוט חשובה לי מאד..." במודע, או שלא במודע, משתמש סטנלי במשפט מפתח מתוך הספר "אריה הספרייה" של מישל קנודסן.

בספר הילדים הנפלא "אריה הספרייה" שוברת  גברת דפני את היד במשרדה, ומוטלת על הרצפה, מבין האריה שהוא צריך לעשות מעשה. הוא הולך למר נקדי להזעיק עזרה. אך אפילו אריה אינטליגנטי כפי שהוא, אין הוא יכול להסביר למר נקדי את המצב במילים,  ולכן הוא "פער פה גדול מאוד, והוא שאג את השאגה הכי אדירה ששאג בכל ימי חייו. מר נקדי התנשף. "אתה לא שומר על השקט!" הוא אמר לאריה. "אתה לא שומר על הכללים" ואז הוא רץ אל המנהלת: "גברת דפני! האריה לא שמר על הכללים! האריה לא שמר על הכללים!"  ואז אומרת מנהלת הספרייה כשהיא עדיין על הרצפה: לפעמים... יש סיבה טובה לא לשמור על הכללים. אפילו בספריה. עכשיו תזמין לי רופא בבקשה... "

זו השפה שהיא מבינה, שפת הספרים. ולכן ג'ון מבינה שזו גם המטרה החשובה שלה. היא תתגבר על פחדיה, ביישנותה, וחוסר ביטחונה ותפרוץ את מעגל הזכוכית של חייה.