ערים של נייר' מאת ג'ון גרין ; מאנגלית: רוני בק

 כתבה: ד"ר רותי קלמן

מרגו וקוונטין גרים בשכנות זה לזו באורלנדו שבארה"ב. את ילדותם הם מבלים במשחק וברכיבה על אופניים. קוונטין, המכונה קיו, מעריץ את מרגו ומרגיש שאירע לו נס, כשהפכו להיות שכנים. "תמיד נלחצתי כששמעתי שמרגו אמורה להגיע, כי היא היתה האדם המדהים והנפלא ביותר שאלוהים יצר אי פעם. באותו בוקר היא לבשה מכנסיים לבנים קצרים וחולצת טריקו ורודה שעליה ציור של דרקון ירוק נושף אש נצנצים כתומה ובוהקת..."

אבל אז, באותו הבוקר – כששני הילדים, אז בני תשע, נכנסים רכובים על אופנים לג'ייסון פארק – משתנים חייהם. הם מגלים איש תלוי ומת. הטראומה הזו תלווה אותם כל חייהם. באותו הלילה, מרגו, תטפס על העץ שליד ביתו, תנקוש על החלון והוא יכניס אותה. שם בחושך היא תגיד לו, ששמעה משכנה שהמת התגרש ואז התאבד "אולי כל החוטים שבתוכו נקרעו..." היא תגיד.

תשע שנים עוברות. שניהם חווים חוויות ילדות ובגרות נפרדות, כשהוא ממשיך להעריץ אותה מרחוק, כאלילה בלתי מושגת.

ושוב מופיעה מרגו בחלונו של קוונטין. הפעם היא קוראת לו לעזור לה במסע נקמות. הוא לוקח אותה במכונית של אימו, והם יוצאים ללילה הזוי, על פי תיכנונה המדוייק להפליא. בסופו של הלילה, כשהם בתוך אחד החדרים העליונים של בנין סן-טראסט הגבוה, והעיר, על פנסיה, פרושה לפניהם בתוך החושך המואר, היא תקרא לה עיר של נייר. "כאילו, תסתכל עליה, קיו: תראה את כל הרחובות הקטנים ללא מוצא שסוגרים על עצמם, כל הבתים שנבנו כך שיתפרקו בסופו של דבר. כל אנשי הנייר שחיים בבתי הנייר שלהם, שורפים את העתיד כדי להתחמם... כולם מטורפים מרוב תשוקה לצבור דברים, וכל הדברים דקים כמו נייר ועדינים כמו נייר. וגם כל האנשים... וכל חיי לא נתקלתי אפילו פעם אחת במישהו שאכפת לו ממשהו חשוב."

והתחושה הזו, שהכל נייר – שטוח ולא אמיתי – מצטרפת למוטיב החוטים ולאיש המת. ולא סתם בוחרת מרגו היטב את המילים אותן היא אומרת לו: "... אני לא נורא עצבנית על ג'ייסון, או על בקה. ואפילו לא על לייסי, למרות שממש חיבבתי אותה. אבל זה היה החוט האחרון. חוט עלוב, ברור, אבל הוא היה האחרון שנשאר לי, וכל ילדת נייר צריכה לפחות חוט אחד להיתלות עליו, לא?"

קוונטין חכם, ואחרי שהות קלה, הוא מחבר בין הדברים ומתחיל לחשוש לה: "את אמרת... כשהאיש ההוא מת, אמרת שאולי כל החוטים בתוכו נקרעו, וקודם אמרת על עצמך שהחוט האחרון נקרע." "היא השמיעה מין חצי צחוק. 'אתה דואג יותר מדי. אני לא רוצה שילדים ימצאו אותי שוכבת בתוך נחיל זבובים בשבת בבוקר בג'פרסון פארק... אני גאוותנית מדי לגורל כזה.' "

 היא לא אמרה שהוא טועה בפרשנות. היא רק תיקנה אותו, בדרך שבה זה יקרה. אבל, את זה הוא יקלוט מאוחר יותר.

כשהם מבצעים את המשימה האחרונה של מרגו, בדיסני וורלד באותו הלילה, כשהם יושבים על ספסל ליד בריכת כלבי הים, ושומעים מוזיקה של השיר "כוכבים נופלים על אלבמה", הוא מרגיש קו ישיר שנמתח בינו לבינה. "מעריסות התינוק שלנו אל האיש המת, אל הידידות שלנו, אל הרגע הזה. ורציתי לומר לה שההנאה שלי לא נובעת מהתכנון או מהעשייה או מהעזיבה. ההנאה שלי היתה לראות את החוטים שלנו מצטלבים ונפרדים ואז נפגשים שוב – אבל זה נשמע נדוש מדי, וחוץ מזה, היא כבר קמה."

אחרי אותו הלילה, מרגו תיעלם. הוריה – שמעולם לא הסתגלו לילדה ולנערה יוצאת הדופן שלהם, וכנראה שאף לא הקדישו לה את תשומת הלב הראויה – מודיעים למשטרה על היעלמה, משתפים פעולה, אבל בעצם מרימים ידיים, בחלוף הימים להיעלמה.

מי שלא מוותר עליה ומחפש את משמעות הרמזים שהותירה אחריה, הוא קוונטין. ומי שלא מוותרים עליו, כחברים טובים, הם בן, רדאר וחברתה, לייסי. החבורה תצא בעקבות הרמזים. הם יתבגרו בדרך, והוא יבין עוד כמה דברים על מרגו, ועל שניהם.

זהו ספר מרתק, שנוגע בנעורים, בהתבגרות, ובחברות, כפי שג'ון גרין כבר הראה לנו בספריו הקודמים "אשמת הכוכבים", ו"מחפשים את אלסקה".