'ההבטחה' מאת דיימון גלגוט ; מאנגלית: מיכל אלפון

כתבה: ד"ר רותי קלמן

משפחת סווארט הלבנה, היא מהאפריקאנרים (לבנים ממוצא הולנדי), שגרים בפרטוריה שבדרום אפריקה, ויצרו את האפרטהייד, האפלייה על רקע גזעי. יש לה חווה מתפוררת, ויחסים גרועים בין בני המשפחה, שהולכים ונעשים גרועים יותר, עם מותם של ההורים, ועם מותם הלא צפוי, ויש שיגידו צפוי, של האחרים. משפחה זו בהתפוררותה, היא משל לאפרטהייד, שמתחיל להרקיב,  ושתחתיו צומחות מחשבות חדשות, דמוקרטיות יותר, כמו הבטחה לעתיד טוב יותר. אך כנראה שהחברה צריכה לעבור כמה עשורים כדי להשתחרר לגמרי מההפרדה הגזענית הזו. ורק עיקשות והתמסרות לרעיון ההבטחה הגלומה בקידמה, יכולה להניב פרי.

כך מגלמת אמוֹר, צעירת המשפחה, את שמירת הלפיד של ההבטחה, את הרצון להיאבק בניסיונות ההדחקה, וההתעלמות של בני משפחתה. היא הדור הצעיר, שכבר לא גזען, אלא מביט אל השחורים, כאל בני־אדם. שמוכן לשינוי. אולי לכן, רק היא, תוכל לשוב ולקיים את ההבטחה שניתנה.

מהי ההבטחה במקרה של משפחת סווארט? כשהיתה אמה של אמור על ערש דווי, נלחמת על חייה, היתה זו סלומה, האומנת השחורה, בת גילה של האם, שטיפלה בה במסירות, וניקתה והחליפה כל מה שצריך לנקות ולהחליף אצל חולָה, שאינה זזה עוד ממיטתה. ועתה, אחרי שהחזירו את אמור מהפנימייה בה שהתה, בשל מחלת האם, מסרבת הנערה לקלוט שאמה נפטרה. היא בורחת לתל, שעליו נפגעה מברק, כשהיתה צעירה יותר, ובחלון חדרה של האם, היא רואה את סלומה מעניקה טיפול אחרון לאם שנפטרה.

"קשה להצמיד לה גיל מדויק. לא הרבה ניכר בפניה, היא עוטה את חייה כמו מסכה, פסל ומסכה. אבל יש דברים שאת בכל זאת יודעת, כי ראית אותם בעצמך. באותן פנים חתומות שסלומה מטאטאת ומנקה בהן את הבית ומכבסת בהן את בגדי דייריו, היא סעדה את אמא במחלתה האחרונה...כל הדברים שבני משפחתה לא רצו לעשות, דברים מלוכלכים מדי או אינטימיים מדי. שסלומה תעשה את זה, בשביל זה משלמים לה, לא? היא הייתה עם אמא במותה, שם ליד המיטה, אם כי נראה שאף אחד לא רואה אותה, מסתבר שהיא בלתי נראית. ומה שסלומה מרגישה גם הוא בלתי נראה. אמרו לה, תנקי כאן, תכבסי את הסדינים, והיא מצייתת, היא מנקה, היא מכבסת את הסדינים. אבל אמור רואה אותה דרך החלון, אז היא בכל זאת לא בלתי נראית..."

ואמור הבוגרת, המתאבלת על מות האם האהובה, מבינה רק עכשיו, קטע שיחה ששמעה בין הוריה, שלא שמו לב, שהיא בפינת החדר "הייתי בשבילם כאישה שחורה". בשיחה סוחטת האם מהאב, הבטחה, שבית לומברד שבו מתגוררת סלומה, בתוך מרחבי החווה, יהפוך להיות שלה. שהרי היא ראוייה לו, לדעת האם, עם הטיפול המסור שהיא מעניקה לה. האב מבטיח, אם כי בגרון חנוק.

אבל לאחר מותה של האם, הוא שוכח את הבטחתו, וכשאמור, קול המצפון המשפחתי, מזכירה לו – הוא מתכחש וטוען שאין אפשרות להעביר קניין לאשה שחורה. אמור תחזור ותזכיר את ההבטחה הזו, לכל אחד מבני המשפחה, שהם בגזעניותם, ואנוכיותם, לא מוכנים לקבל ולקיים. עד שהיא תבין, שרק היא יכולה לעשות זאת.

האם קיום ההבטחה, הוא בהכרח, יוביל לחיים טובים ולאושר? לא מיד, אבל זה יקרה, כמו שביטול ההפרדה הגזענית, יהפוך בסופו של דבר לעובדה מוגמרת, שלא כל הצדדים יאהבו, אבל ילמדו להשלים איתה.

הכתיבה של דיימון גלגוט, לא רק רהוטה, אלא מיוחדת, כשהמספר חולף בין הדמויות, מביט עליהן מהצד, נכנס לתוכן ומדבר מכמה זוויות ראייה, לעיתים, כמעט בו־זמנית. מקדיש רגע מיוחד לחסר בית, שרואה ישויות רעות או טובות על גבן של הבריות, והרבה רגעים לאמור, שיש לה קול מיוחד, שפוי, אנושי, בתקופה לא אנושית. שנחשבת לפגועה מאותו הברק, אבל בעצם רואה, אף היא, מה שאחרים מסרבים לראות. אמיתית, וחסרת דעות קדומות.

עוד הלוויה מתרחשת. אמור, בוגרת יותר, מגיעה שוב לבית ילדותה: "אמור חומקת מהסלון, מתרחקת מהציבור... מוטב לסגת למטבח, בחיפוש אחרי מי שבאמת התגעגעת אליה. סלומה / אמור. הן מתחבקות בקלות, בלי מאמץ, ידיים חמות. אחיזה איתנה.  ערסול עדין, שחרור... (את תעזרי לי?) זה לא נאמר בקול רם, ובכל זאת אמור שומעת. שאלת בית לומברד ומשאלתה האחרונה של אימה והבטחתו של אביה, בעצם אלה כמה שאלות אם כי נדמה שזאת רק שאלה אחת, עקבה אחריה ברחבי עולם, הטרידה אותה ברגעים נבחרים כמו זרה שנטפלה אליה ברחוב, משכה בשרוולה, צעקה טפלי בי! והיא יודעת שהיא חייבת, יום יבוא ויהיה עליה לענות... עוד נדבר, היא אומרת לסלומה..." ומוסיפה בכך את הבטחתה לזו של אביה.

ובין לבין מכניס הסופר גלגוט גם את לגלוגו, כשהוא מתאר בכנסייה את משפחת סווארט, שאינה שונה מהמשפחות הלבנות האחרות. שלכולן יש "מבטא רמוס שכל העיצורים נערפים בו והתנועות נבלעות. משהו חלוד ועכור מגשם ומעוקם בנשמה..." ואז הלגלוג עם ההומור "אבל אל תגידו שאנחנו לא משתנים! כי נחשו מי עוד יושבת בשורה הראשונה, היום היא שארת בשר של כבוד. ראו כמה התקדמנו בארץ הזאת. הנה האומנת השחורה יושבת עם המשפחה!" ורק לכאורה היא מוקפת בתאורת כבוד ויקר, "אם כי בתודעתה העיטורים הם לא יותר מכתם מוזהב מטפטף בגלל הקטרקט הכפול המערפל את עיניה..." האומנת השחורה, שכבר הזקינה לעת הזו, אינה מגיבה – כפי שהלבנים אולי היו מצפים שתגיב – לכבוד המפוקפק הזה. ולכן הם "לא יותר מכתם... מוזהב, כלומר, מצופה, ועוד מטפטף..."

ופסגת ההומור בעיניי, מתגלה, כשהמספר מזכיר את הפוליטיקאי, שכבר שמענו עליו מהווידוי של אסטריד, אחותה של אמור: "והיא לא השחורה היחידה בכנסייה! אם תעיפו מבט לצד ההוא, רק אל תסתכלו עכשיו, תראו את הפוליטיקאי החתיך הזה, לא ברור איך מבטאים את שם המשפחה שלו, נקישות הלשון האלה קשות מדי, אבל הוא ממש על הגל כרגע. יש לו קשר עסקי עם בעלה של אסטריד, כמובן, ובכל זאת, יפה מצידו שבא, מחווה נדיבה מצד בחור עסוק כזה..." כשבעצם ידועה כבר לקוראים הסיבה, שמניעה את אותו הפוליטיקאי להגיע ללוויה זו, והם הופכים שותפים לסוד, ללגלוג ולרכילות המוסווית, המועברת לקוראים בפנייה ישירה "רק אל תסתכלו עכשיו", כאילו הם באמת נמצאים בכנסייה, במעמד הזה, והמספר לוחש להם באוזניהם.

על ספר זה, זכה הסופר דיימון גלגוט, בפרס  הבּוּקר 2021. השופטים בפרס זה ציינו ש"דרכו הסיפורית המיוחדת במינה היא עדות לפריחת הרומן במאה ה־21... זוהי הוכחה מזהירה ליכולתו של הרומן לגרום לנו לראות ולחשוב אחרת."