'אוון הנסן היקר' מאת: ואל אמיק עם: סטיבן לווינסון, בנג' פאסק וג'סטין פול מאנגלית: ארז אשרוב

כתבה: ד"ר רותי קלמן

אוון הנסן הוא נער בגיל תיכון. חרדתי. קשה לא לתקשר חברתית, שכן הוא חושש להידחות, להיות ללעג. כל משימה שכרוכה ביציאה מהבית, הופכת עבורו למטלה בלתי נסבלת.

הוריו של אוון פרודים. אביו עבר לקולורדו, מטפח את משפחתו החדשה, והנער מרגיש שהוא לא מעניין את אביו. כשהוא כבר מדבר איתו, ומסוגל לספר לו משהו, האב מיד מזכיר משהו שקשור למשפחה החדשה שלו.

אוון מתגורר עם אימו, שעובדת לפרנסתם כאחות, ובמקביל גם לומדת משפטים. היא כמעט ולא מצליחה למצוא זמן אליו, למרות שהיא מאד רוצה. וכשהיא מצליחה, היא צריכה להתאמץ כדי להגיע אליו, כי הוא לא נפתח. בלית ברירה, הופכות ההודעות שהיא משאירה לו, לערוץ תקשורת עיקרי ולא מוצלח במיוחד.

כדי לפתור את בעייתו החברתית, מגיע אוון לפגישה שבועית אצל ד"ר שרמן. גם שם נראה שהוא לא מצליח לשתף פעולה, אבל מתאמץ למלא את המטלות שמטיל עליו הד"ר. המטלה קבועה: כתיבת מכתב לעצמו, שמתחיל תמיד באותו האופן: "אוון הנסן היקר. היום הולך להיות יום מופלא". את ההמשך הוא צריך להמציא בכל פעם מחדש, ולחשוב איך באמת יכול יומו להיות חיובי. "אני פותח את המחשב וקורא מה שכתבתי עד כה. אוון הנסן היקר... לפעמים המכתבים האלה עושים את ההפך ממה שה אמורים לעשות. הם אמורים לדאוג שהכוס שלי תהיה חצי מלאה, אבל הם גם מזכירים לי שאני לא כמו כולם. לאף אחד אחר בבית הספר שלי אין משימות מהמטפל. סביר להניח שלאף אחד אחר אין מטפל. הם לא מנשנשים אטיבן. הם לא זזים בחוסר מנוחה כשאנשים מתקרבים אליהם מדי, או מדברים אליהם, או אפילו מסתכלים עליהם. והם בטח לא גורמים לעיניים של האימהות שלהם להתמלא דמעות כשהם סתם יושבים בלי לעשות כלום. אני לא זקוק לתזכורת. אני יודע שאני לא בסדר. תאמינו לי שאני יודע. היום הולך להיות יום מופלא. אולי – אם אני רק אשאר פה בחדר שלי, זה זה באמת עשוי להתממש."

אבל הוא לא נשאר בבית, אלא הולך לבית הספר. זהו היום הראשון של שנת הלימודים. והוא בטוח שהוא הבודד היחיד, ושכולם מסתדרים עם כולם, חוץ ממנו. מכיוון שידו מגובסת מנפילה מעץ, מציעה לו אימו, שבתור תרגיל חברתי, ינסה לבקש מאחרים לחתום לו על הגבס. הוא רוצה שיחתמו לו, אבל לא יודע איך לבקש.

נערה נמרצת בשם אלנה בק, שואלת אותו איך עבר עליו הקיץ, אבל יותר מספרת, ממקשיבה, ונעלמת לפני שהוא מצליח לבקש שתחתום. הוא מצליח להחליף מספר מילים עם ג'רד קליינמן, נער שהכיר בילדותו, שכן הורי שניהם היו נפגשים מפעם לפעם בעבר. ג'רד מלגלג עליו, ודוחה את הצעתו לחתום על הגבס. השניים יעמדו שוב יחד כשמתקרב קונור מרפי למקום. קונור נחשב בעיני כולם לבריון מפחיד, וג'רד מתלוצץ בשקט על אורך שיערו של קונור. קונור שומע ונעמד קרוב. השניים צוחקים בעצבנות, וג'רד מצליח להיעלם מהמקום, מותיר את אוון מול קונור.

כשאינו מקבל תשובה מספקת, חובט קונור באוון באגרופו ומפילו לריצפה. "לפני שהוא יוצא בסערה, הוא נראה נסער כמו שאני מרגיש"... אני מתיישב ומרים את הידיים מהרצפה. אבק של המוני נעליים נדבק לכפות ידיי הלחות. אנשים חולפים, הולכים סביבי, כמה מהם פולטים הערות לא מועילות, אבל זה לא משנה...אני לא רוצה לזוז. ולמה לי? כמו כשנפלתי מהעץ ההוא בפארק אליסון." הוא קולט שאיש לא מגיש עזרה, כפי שאיש לא הגיש לו עזרה כשנפל מהעץ בפארק ושבר את ידו.

מי שבכל זאת מגיעה ועוזרת היא זואי מרפי, שהוא מאוהב בה בסתר, והיא אחותו של קונור. "אתה בסדר?" אני מרים מבט. הלם. הלם כפול. הלם ראשון כי זאת הבת השנייה שמדברת איתי היום. הלם כפול כי זאת זואי מרפי. כן, האחת והיחידה.

יום הלימודים נמשך. מאוחר יותר הוא נכנס למעבדת המחשבים כדי לסיים את המכתב השבועי לד"ר שרמן. בדידות נוראית מציפה אותו. הפעם הוא מחליט בייאושו, שהמכתב יהיה אמיתי, ולא מפוברק, כפי שהוא רגיל לכתוב. הוא כותב את בדידותו "אוון הנסן היקר... מתברר שאחרי הכול, זה לא היה יום מופלא... ואני תולה את כל התקוות שלי בזואי. שאני אפילו לא מכיר, ושלא מכירה אותי. אבל אולי אם כן אכיר אותה, אולי אם רק אצליח לדבר איתה, ממש לדבר איתה, אז אולי – אולי כלום לא יהיה שונה בכלל. הלוואי שהכול היה אחרת. הלוואי שהייתי חלק ממשהו. הלוואי שמשהו שהייתי אומר היה חשוב, למישהו. זאת אומרת. בואו נודה בזה: מישהו בכלל ישים לב אם איעלם מחר? שלך, חברך הטוב והיקר ביותר, אני."

כשהוא מסיים את המכתב, הוא הולך לקחת את המכתב מהמדפסת, ואפילו מתכוון לקרוע אותו, כדי לא להגיד את האמת שלו לד"ר שרמן, אבל אז הוא רואה את קונור בחדר המחשבים. ודווקא הנער הזה, אימת כולם, מנהל איתו שיחה ארוכה, ואפילו חותם לו בגדול על הגבס שלו מבלי שהתבקש. ודווקא ברגע, ששניהם נינוחים, נוטל קונור את הדף של אוון מהמדפסת, וקורא. השם של אחותו, מעורר את זעמו מחדש. הוא לא פוגע באוון, אבל מקלל אותו ויוצא, כשמכתבו של אוון בידיו.

כאשר קונור וזואי לא מופיעים בבית הספר במשך מספר ימים, חושש אוון  שזה קשור למכתבו. אז הוא מגלה לתדהמתו, שקונור התאבד, והמכתב של אוון, שנמצא עליו, גורם להוריו של קונור לחשוב, שקונור הוא שכתב את המכתב לאוון, ושהייתה ביניהם חברות נפלאה. מכאן נסחף אוון בשקרים על שקרים, מתוך רצון טוב להיטיב עם משפחתו של קונור, שאיבדה בן, כשהוא לא סולח לעצמו, שאינו מספר להם את האמת.

מיגור הבדידות וערך החברות יהפכו לפרוייקט חברתי שיובילו אלנה בק ואוון, לכאורה לזיכרו של קונור. בדאגתו לזולת, מצליח אוון לתקשר עם אחרים, להאמין בעצמו, ולהפוך לדמות ציבורית, בתוך בועת השקר של סיפור חברותו, לכאורה, עם קונור. בועה שתתנפץ לבסוף.

ומעל כל אלה מרחפת רוחו של קונור, שמביט, משתאה, ותוהה על בדידות, חברות ומשפחה.