יום שני, 7 במרץ 2022

ניתוח 'שיר הקשת'

כתבה: ד"ר רותי קלמן

'שיר הקשת' נכתב על-ידי יהונתן גפן, כשהוא בוחר לשלב אותו בהתאמה מושלמת עם ה'קונצ'רטו ד'ארנחואז' שהולחן על ידי חואקין רודריגו*. את שירו של גפן מבצעת הזמרת ריטה, והשיר כלול באלבומה "ימי התום", אותו הפיק רמי קליינשטיין.

את ניתוח 'שיר הקשת' הבאתי בזמנו לתלמידי תיכון ליהמן בדימונה, אותם לימדתי בשעתו ספרות. השיר לא היה כלול בתוכנית מבחני הבגרות, והוא הובא כאתנחתא מוסיקלית מסקרנת ומהנה לתלמידים ולי. בפעמים נוספות העברתי את ההרצאה עליו לקבוצת 'אמצע החיים' של דימונה, וכן – למורות במסגרת גמול השתלמות.

לשם הבנת היצירה, אני מציעה לשמוע קודם כל את הביצוע היפהפה של ריטה, שרגעי השפל והשיא שבשיר מודגשים על ידה במדויק ובדרמטיות המשחקית שמאפיינת אותה. 

אם ננסה לתמצת במספר מילים את השיר ונושאו, נאמר, שהנושא הוא משבר בחיי בני זוג. השיר מתאר את רגע השיא השלילי ביחסי בני הזוג, כולל פרידה. האם המצב הפיך? עוד נראה.

השיר מתחיל כך: "זה סיפור / על אישה ואיש בלילה קר / מה שהיה בינינו כבר נגמר, / הוא אמר / והיא שתקה / אל החלון  / שענה לה בגשם." הצעד הדרסטי הראשון מבוצע על ידי הגבר. הוא מודיע לה, שהכול נגמר. והמצלול (אליטרציה) שאנו שומעים הוא שלילי ומופיע בחריזה משולשת "קר" נגמר" אמר", שמכילים קונוטציה של משהו מר ורע.

הלילה קר. אין חמימות באווירה. הם רק לכאורה ביחד "אישה ואיש". ברגע הראשון, שבו האישה מנסה לקלוט את דבריו, היא שותקת ומביטה אל החלון. לכאורה היא אינה מגיבה. אך בלילה, בחושך, החלון משקף בעצם את בבואתה, ולכן, הגשם, יכול לשמש מטונימי לדמעותיה המשתקפות במראת החלון.

בבית השני, הם כבר לא מוזכרים יחד אין "אישה ואיש" בנשימה אחת. מתחיל הריחוק, והיא זו שמדברת: "אל תלך / היא אמרה / חכה רק עד מחר / והוא הביט אליה ונשבר / הוא נזכר / באש אשר / פתאום כבתה / ויצא אל הגשם." לאחר שהתאוששה מהצהרתו הדרמטית של בן הזוג, מנסה האישה לשכנע אותו לתת עוד הזדמנות לקשר. "אל תלך... חכה רק עד מחר", והוא מביט באישה ועדיין המצלול שלו משדר משהו רע "נשבר" ו"נזכר" במה שהייתה פעם אש של אהבה ("באש אשר" שתי מילים שיש בהם מצלול של האות שין, שמשדרת חום ומשהו רך). אבל האש כבתה. הוא לא רואה תקווה, ויוצא מהבית. אל הגשם. אל הדמעות שלו. אל הלא נודע. אל התחלה חדשה של אחרי הגשם. 

למרות שבבית השני, היא זו שמדברת, היא לא מצליחה לשכנע. החריזה המשולשת עדיין משדרת קור וריחוק "מחר" "נשבר" "נזכר". המחר, העתיד המשותף, נראה קר וחסר סיכוי.

הבית השלישי שוב פותח במילים "זה סיפור". אך הפעם הם לא יחד. היא על סף הבית, והוא מתרחק: "זה סיפור / איש רטוב שמתרחק / מקול אישה זועק / תשוב אליי ושוב אולי / נבער כמו פעם בעיניי / תן לי יד רק עד / סוף הגשם." הוא מתרחק בגבו אליה. היא לא מוותרת. היא זועקת, כדי שישמע, כדי שהמילים יחדרו להבנתו, לליבו. המילים החמות "תשוב" "ושוב" (חריזה זוגית) יש בהן את האות שין החמה, ואת המשמעות החיובית של רצון להתחלה חדשה. כזו שתביא אותו בחזרה אליה "אליי" "אולי" (חריזה זוגית).  בחריזה זו יש גם תקווה וגם ניגון באמצעות השימוש הכפול באות למד. 

גם בשלב הזה, הוא עדיין לא נעתר. כי הוא לא רואה את מה שהיא רואה בעיניה. הוא לא רואה את האש שאולי עוד תבער, כפי שהיא מקווה.

עד שלב זה מתבטא הקרע ביניהם גם באמצעות התקשורת הלקויה ביניהם. אין דו שיח. מילים קצרות. פסיחות. כשהוא מדבר היא שותקת (והוא מדבר רק בבית הראשון), כשהיא מדברת, או זועקת, הוא שותק ומתרחק.

הבית הבא, אינו מכיל טקסט. זהו קטע נגינה שבא עם הפרידה והריחוק שביניהם (שימעו שוב את הביצוע של ריטה). היא בבית. הוא בחוץ. בלילה. בגשם. אין קשר. אבל המנגינה שהוא שומע, מכילה בעצם את כל מה שהאישה אמרה, והמילים מתחילות לחלחל לליבו, ולכן, מכאן מתחילה התפנית. רק כשהוא רחוק ממנה, הוא מתחיל להרגיש שהיא חסרה, שהיא חשובה, שהוא עדיין אוהב, שהוא עשה טעות.

"הוא עוצר / בין טיפות הגשם / הוא עיוור / שומע מנגינה ומצטער / הוא חוזר / אל האישה / הלבושה / בצבעים של הגשם." הפעם יש סביב פעילותו חריזה מרובעת (זוגית), שאין בה קונוטציה של קור: "עוצר" "עיוור" "מצטער" "חוזר", ויש בה מרכיב זוגי ותקווה לבני הזוג. כשהגשם מעוור את עיניו - מתחדדת בו השמיעה, ואז הוא שומע את המנגינה, את האהבה, את המילים הטובות ומלאות התקווה של האישה. 

בשלב זה הוא חוזר אל האישה הלבושה "בצבעים של הגשם" מהם הצבעים של הגשם? הרי הגשם הוא שקוף. כאן נכנסת הקשת שמופיעה בין השמש – המופיעה  עם האות שין במילים ובדמותה של האישה – לבין הגשם שהוא ספוג בו, אבל פוסק לאיטו. והקשת, אף שאינה מוזכרת במפורש,  על צבעיה הטובים המצטיירים בפניה של האישה, מביאה את התקווה עימה. יש כאן אימאז' (תיאור ציורי) שמתקשר לאישה, לאופטימיות שלה, לרוך ולחום הנובעים ממנה "האישה הלבושה..."

בית שישי חוזר, לכאורה, לנקודת ההתחלה של השיר. הם שוב יחד: "זה סיפור / על אישה ואיש / בלילה קר / מה שהיה בינינו עוד יבער / היא אמרה / אני ידעתי שתחזור / אתה לא איש / לא איש של גשם." וכאן צריך בהכרח להשוות בית אחרון זה לבית הראשון, כשהמנגינה מתעצמת בבית האחרון. 

בעוד שבבית הראשון אומר האיש "מה שהיה בינינו כבר נגמר" אומרת האישה בבית האחרון "מה שהיה בינינו עוד יבער" יש תקווה לקשר. גם ה"קר" ששלט בחריזה בבתים הקודמים, מפנה את מקומו למשהו חיובי יותר "יבער", וזהו חרוז מתהפך המרמז על השינוי שאכן קורה.

בעוד שבבית הראשון היא מגיבה בשתיקה להצהרתו שזה נגמר "והיא שתקה אל החלון", הרי שבבית האחרון היא בעצם מסבירה את שתיקתה "אני ידעתי שתחזור". "אתה לא איש של גשם", היא אומרת, אתה לא אחד שיוצא להרפתקאות בלילה קר בגשם. אתה לא כזה שיוצא אל הלא־נודע. אתה לא כזה שנוטש. אתה לא כזה, שייתן לגשם למחוק את כל מה שהיה בינינו. אתה לא איש של חוץ. אתה איש של בית. אתה האיש שלי. האהבה שלנו חזקה ובוערת גם בך. אתה לא יכול באמת לעזוב. אנחנו רק צריכים הזדמנות לנסות שוב, וללבות את האהבה שלנו.

שלוש השורות הראשונות של הבית האחרון, זהות לשלוש השורות הראשונות של הבית הראשון. אבל יש עלייה בעוצמת המוסיקה ובביצוע של ריטה. עכשיו יש בנעימה יותר צלילים, יותר חום, והיא מצביעה על השיא, ועל ההתרגשות של המפגש המחודש.

בסיפור המסגרת שלפנינו – ההתחלה של השיר נראית כסוף היחסים. אבל הסוף של השיר, נראה כמו התחלה חדשה ומתקנת, עם רצון טוב של השניים.

השיר נקרא 'שיר הקשת'. ולכן, היינו צריכים להבין מראש, שהמשורר יהונתן גפן, מדבר על תקווה, ועל הראייה מעבר לענן, מעבר למשברים. צריך לדעת לצלוח אותם, ביחד. לתת יד ולצעוד אל הקשת שתגיע בסוף.

*מילות השיר שכתב יהונתן גפן הוצמדו למנגינה אלמותית יפהפייה הנקראת: 'קונסיירטו דה ארנחואס' 'Concierto de Aranjuez' שחוברה על-ידי חואקין רודריגו, מלחין ספרדי ידוע. זוהי היצירה המפורסמת ביותר שלו, מבין מאות יצירות שהלחין. רודריגו, שהתעוור בגיל 3, כתב את היצירה הזו בשנת 1939. זהו קונצ'רטו לגיטרה קלאסית ותזמורת, והחלק השני מתוך שלושת החלקים, האדאג'יו, הוא אחד המוכרים במאה ה-20. 


ההשראה של רודריגו לנעימה זו, היא בגני ארמון ארנחואז, שבהם חש רודריגו העיוור את ריח המגנוליות, שמע את שירת הציפורים והקשיב לפיכפוך המזרקות. יש שחשבו שרודריגו כתב את היצירה בשל הפצצת גרניקה בשנת 1937, אך היה זה הצער על אובדן בנם הקטן, לפי דבריה של אשתו, שהוליד יצירת פאר זו.


אינספור ביצועים יש לנעימה היפה הזו, ומשוררים וזמרים רבים השתמשו בה בווריאציות משלהם. ביניהם הזמרת הלבנונית פיירוז, ששרה על-פי מנגינה זו את השיר על ביירות החבולה בזמן מלחמת האזרחים בלבנון (1975 – 1990), למילים שכתבו האחים רחבני.

 

ויש את השיר הצרפתי 'אהובתי, ארנחואז' 'Aranjuez, Mon Amour' שכתב גיא בונטמפלי הצרפתי ב-1967, וביצע ריצ'רד אנטוני. בשיר הצרפתי עם הלחן הזה, יש תיאורים של בחורים עם רובים, שושנים, מזרקות ומוסיקה. כל אלה משמשים נרטיב צרפתי ידוע, שמתקשר למלחמת האזרחים בספרד (ותודה לרינה אקוטונס, חברתי, על תרגום השיר); גירסה איטלקית לשירו של בונטמפלי ביצע מאסימו ראניירי; אף ישי לוי משתמש, בקטע קצר מתוך הקונצ'רטו, כפתיח לאחד משיריו.


יהונתן גפן נחשף ליצירות הספרדיות בשנות התשעים, ואף כתב מבחר בלדות ופזמונים ספרדיים, ב-1983, שהפכו לאלבום המוצלח "האישה שאיתי" בביצוע דיוויד ברוזה. יש לשער, שבתקופה זו התחבר גפן לקונצ'רטו ד'ארנחואז, ואז כתב את שיר הקשת, שבוצע על ידי ריטה באלבומה השני 'ימי התום' ב-1988. האלבום הופק על-ידי חברת התקליטים "כנען". 


השכיל גפן להעניק פרשנות יפה ומותאמת למנגינה, והשכילו רמי קליינשטיין (בהפקה) וריטה (בביצוע) להביא לפנינו שילוב זה באורח מושלם.


אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה