כתבה: ד"ר רותי קלמן
העלילה נחשפת לקורא דרך מחשבותיו וכתיבתו של בני דנץ (דנציגר), בחור הלום קרב, שיצא לסיור עם עוד ארבעה חיילים, וחווה על בשרו את הלם ההתקפה הראשונה של מלחמת יום הכיפורים. כל מה שהוא עושה אחר כך, ולא משנה עד כמה ינסה להתרחק בליבו, בגופו ובמוחו, ממה שקרה, כל דבר יזכיר לו, את הרגעים שלפני, ואת הרגעים שבתוך. כואב, לא רק את מה שעבר, אלא אף את ההתייחסות של הצבא לאחר מכן.
דנציגר, בעל השכלה רחבה, בעיקר בהיסטוריה, ומחובר ליוצרים כמו פול סיימון, קט סטיבנס ולאונרד כהן, יוצא, לאחר המלחמה, למסעות כתיבה מטעם מערכת עיתון, כשהוא כותב טור בשם 'טעם החיים של דנציגר'. לאמיתו של דבר, הוא מנסה באמצעות המסעות, למצוא את טעם החיים, שאבד לו, ולצאת מזיכרונותיו הקשים. גם כמי שאיבד את אביו במלחמת סיני, כשהיה בן שלוש, וגם כמי שעבר מלחמה בעצמו. אבל כשהוא מגיע לקזינו בוויסבאדן שבגרמניה, בעקבות דוסטויבסקי שנהג להמר שם, הוא מבין, שהכל הבל, ושתפקידו, לא לדווח על מקומות כגון אלה, אלא לתת לקוראים, שמטיילים לבד, טיפים מתוך ניסיונו כמטייל בודד. הוא עוזב את המטרה שלשמה נשלח, מפוטר בשל כך, ומשם, הוא יכול כבר לעשות את מה שהוא באמת רוצה. כל מה שיחווה, יתורגם להחלטות שיפתחו בפניו את הדרך, ומשם – את דרכם של בודדים אחרים.
"העיקר הוא ששנים אתה הולך בדרך" הוא כותב ב'מדריך לנוסע הבודד' "מגיע לצמתים, לחלקם הגעת מכוח החלטתך, רובם נכפו עליך על ידי הגורל, המזל. לפעמים פנית שמאלה, לפעמים פנית ימינה, והרבה פעמים התעלמת מכך שיש בכלל צומת והמשכת ללכת ישר. כל מה שאני אומר: מספיק לזרום. כל מה שאני טוען: מהצומת הזה כבר לא ניתן להתעלם. די להיכנע לרודנות הזמן ולטוטליטריות הקיום. הגיע הזמן לנווט את חייך, ללכת למקום שאתה בחרת. הנסיעה תהיה הצעד הראשון."
הוא מבין, שברשימות שלו לאחרים, הוא מנסה בעצם לחלץ את ה'אני העצמי' שלו, שהלך לאיבוד באותו יום קשה, שלושים שנה קודם לכן. במהלך שיטוטיו בגרמניה, כשהוא מודע היטב להיסטוריה המקומית מתוך לימודיו, הוא מבין, שגם שם היו אנשים בשר ודם שנלחמו, ונפצעו, ונהרגו. גם שם נותרו משפחות שנקרעו מאהוביהן. גם שם נלחמו למען ערכים, או נפגעו בשם אידיאלים.
הוא מאד ישראלי בחברמניות שהוא מפגין כלפי זרים, בהתחברות המיידית אליהם, וכך הוא מתוודע בטבעיות למריאן, שתעזור לו לראות את הדרך.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה