יום שישי, 10 במאי 2013

חוויה יפנית – ד"ר רותי קלמן


לא מזמן נתקלתי בספרייתי בעותק למכירה של הספר: "חוויה יפנית" של שפרה הורן. מכיוון שאת העותק שהיה לי בבית נתתי למישהו שלא טרח להחזיר, קניתי לעצמי עותק חדש, ושבתי לעיין בו בשמחה. ספרה של הורן שימש את משפחתי כקדימון מוצלח לפני נסיעתנו ליפן בשנת 1993, לשם נסענו כדי לשהות עם בעלי שהוזמן להיות מרצה אורח באוניברסיטת קיו שביוקוהמה. אכן היתה זו חוויה יפנית! שנים רבות של ניתוק המזרח מהמערב, גרמו ליפנים לרקום תרבות שונה מאוד מזו שאנו מכירים והנה מספר דוגמאות:

החלפת נעליים – בכניסה לכל בית יפני, ישנה פינה מלאה בנעלי בית. כל אחד שנכנס מחליף מיד את נעליו. גם בתוך הבית עצמו, צריך להחליף נעליים בהיכנסך לשירותים. גם בבתי-ספר ישנם תאים בכניסה שלתוכם אתה מכניס את הנעליים שאיתם היגעת, ושולף מהתא זוג נעלי בית. גם אנחנו, כאורחים בבית הספר נאלצנו להחליף. הטקס מתהפך בשעת ההפסקה. הילדים מגיעים לתאיהם, שולפים בשניות את נעלי ההתעמלות ועימם הם הולכים לחצר. שם בדרך כלל מלווה אותם המחנך שגם מעביר איתם את זמן ההפסקה בקפיצה על חבל, התעמלות ופעילויות אחרות. במערכת השעות בבית הספר יש גם שיעורים של אתיקה, אסתטיקה ונימוסים. בכל יום יש הפסקה מסויימת שבה הילדים והמחנך מנקים את הכיתה וסביבתה ! 

הזבל והמיחזור – כשש שנים לפני בואנו ליפן, עברו היפנים לשיטת הפרדת האשפה. היפנים, עם ממושמע שכמותו, נכנסו מיד למשמעת זבל. וכך נאבקנו בתחילה גם אנחנו בהוראות ההפרדה הנוקשות: מה שניתן למיחזור נכנס לפח אחד, מה שלא – לפח אחר, בקבוקים מופרדים לפי צבעים, סוללות מונחות בנפרד. מוצר חשמלי שכבר לא מתפקד – יש לחתוך את הכבל כדי שיידעו שהוא "לא שווה", מוצר חשמלי שעדיין מתפקד – משאירים שלם ובנפרד. עיתונים מסדרים וכורכים יחד. אם נשבר משהו, יש לעטוף אותו היטב ולסמן עליו סימן מיוחד המתריע על זכוכית שבורה, כדי שעובד הניקיון לא ייפצע. הניקיון בחדר האשפה מבהיק ומבריק, ואין צורך לומר – חסר את הניחוחות שאנו מכירים. גולת הכותרת היא ה"אוטו-זבל". מנגינתו היא המנגינה של ה"אוטו-גלידה" שלנו... בימים מסויימים הוא לוקח את הפסולת שניתנת למיחזור ובימים אחרים – את האחרת. אני מוכרחה לציין, שדימונה עוברת עכשיו לאט לאט את החוויה הזו – אם כי עוד הדרך ארוכה. כל בית מקבל פח חום קטן שבו הוא אמור לאסוף את האשפה הרטובה, ואת תכולת פח זה – שופכים בחוץ לפח חום גדול המפונה לבורות אשפה אורגנית. חוץ מזה כל בתי הספר כבר "ירוקים", מכולות למיכלי פלסטיק זרועות בכל פינה, ואני מאחלת לכולנו להצליח – לטובתנו.

המקלחת והאמבטיה – בימי קדם נהגו ביפן להשתמש באותם המים ששימשו את יתר בני המשפחה. לכן, אל האמבטיה צריך להיכנס נקיים, אחרי שמתקלחים קודם מחוצה לה. כן, כן, מחוץ לאמבטיה, כלומר כל ריצפת החדר משמשת כחדר מקלחת.

מכירות ומתנות - היפנים לעולם לא ימכרו לך בזוגות, כי זה מביא מזל רע, וכך גם לא יביאו לך פרחים או עציץ לבית החולים, שכן אלה מסמלים משהו שנובל. ואפרופו מתנות. אין דבר כזה שתביא מתנה ליפני, והוא לא ישלוף לך מיד מתנה בחזרה. המתנה צריכה להיות בדרך כלל מיתכלה או נאכלת, כדי שלא ייצברו דברים בבתים הקטנים. אפילו מחתונה יוצאים האורחים עם מתנות מהחתן והכלה.

ולהבדיל, אם איתרע מזלך, כותבת שפרה הורן בספרה, והוזמנת ללוויה יפנית, עליך להביא מעטפה המכילה מתנת כסף צנועה של כ-150 דולר. זאת מאחר שהלוויה עולה כסף רב, גם אם פחות מחתונה. הרי לאבלים יש הוצאות רבות על פרחים, מענקי כוהנים, דמי שריפת הגופה, הזמנת אולם, ועוד. בצאתך בראש מורכן מהלוויה יתחבו לידך מתנה. הרי נתת, ולכן מגיע לך לקבל. מתנות לוויה הן בדרך כלל מפה קטנה לשולחן, כמה בקבוקי יין או מגש סושי, והכל ארוז בקפידה ומקושר בסרטים לבנים לאות אבל.

נותני שירות – נהגי מוניות לובשים מדים ועוטים כפפות לבנות, ולעולם אינם מצפצפים גם אם הנהג שלפניהם התעכב משום מה. נותני השירות היפנים מסרבים לקבל טיפ, ואף נעלבים להצעה שכזו.

בשיחותינו עם מארחינו היפנים, הם לעולם לא אמרו את המלה "לא", אלא עקפו אותה בדרכים אחרות: אני אבדוק, אני אשאל, וכולי. וכך, כל משאלה שלנו התמלאה מיד, או בהקדם האפשרי, או מתישהו... כפי שיעיד הסיפור הבא. נתקלנו בחתול חרסינה קטן הנפוץ מאוד בחנויות המזכרות היפניות. ביררנו והסבירו, שידו המורמת של החתול מסמלת מזל, ולכן אנשים קונים אותו למזל טוב. במהלך שיטוטיי גיליתי, שלא תמיד אותה היד היא המורמת, ושאלתי למשמעות הדבר את אחד ממארחינו. אז הרהר האיש, והבטיח לבדוק את הדבר. כפי שהיזכרתי בתחילת דבריי, היינו ביפן בשנת 1993, וכמובן שהדבר נשתכח ממני לגמרי מאז. לפני כחודשיים מצלצל אלי בעלי מהעבודה ואומר: לא תאמיני מי כתב לנו !!! מסתבר שאותו האיש ענה לי, סוף-סוף, לאחר 20 שנה, והסביר: יד אחת של החתול מביאה מזל ובריאות, ויד שניה – כסף... כך או אחרת, אם רצונכם להכיר טוב יותר את מנהגיהם המעניינים ביותר של היפנים, קיראו את ספרה של שפרה הורן, הכתוב בהומור רב.
 גם אם אינכם מתעתדים לנסוע בקרוב ליפן, אין ספק שצפויה לכם – חוויה יפנית ! 
 קריאה נעימה.

יום חמישי, 2 במאי 2013

הזקן בן המאה שיצא מהחלון ונעלם

כתבה: ד"ר רותי קלמן


הזקן בן המאה שיצא מהחלון ונעלם הוא ספר משעשע מאד שחיבר עיתונאי ואיש תקשורת שבדי בשם יונס יונסון.
למרות שזהו ספר הביכורים שלו, כלומר ספרו הראשון של יונסון, הספר היה לרב מכר בשבדיה, ספרד, צרפת ומדינות נוספות. כשראיתי את הספר לראשונה, עלה חיוך על שפתיי למקרא השם. נו באמת, חשבתי, מה כבר יכול זקן בן מאה לעשות... ודי בספקנות בדקתי את הכתוב בכריכה האחורית, וכמו כל טקסט טוב של כריכה אחורית, גם טקסט זה סיקרן אותי וכך היה כתוב: "זהו סיפורו המצחיק עד דמעות של אלן קרלסון, שפרש לבית אבות אחרי חיים ארוכים וסוערים. זו אמורה להיות תחנתו האחרונה עלי אדמות – אבל גופו בריא ומסרב לבגוד בו, ולאכזבתו הגיע יום הולדתו המאה."

במהלך המסע שלו מחוץ לבית האבות מסתבך הזקן בתמימות רבה עם גנגסטרים ושוטרים, אבל חבורה ססגונית של מספר אנשים ופילה! (כן, כן, פילה אמיתית) מלווה אותו במסע המסתיים באירועים מפתיעים עוד יותר ובהחלט בלתי-צפויים גם למי שקורא את הספר הלא-צפוי הזה מתחילתו וכבר הבין שמה שצפוי הוא הלא-צפוי.
במקביל להווה של גיבורנו בן המאה, אנו חווים מסע אחר, המתרחש בזכרונותיו של קרלסון הזקן. מסע זה מציג לפנינו את כל חייו, המעניינים לא פחות והאבסורדים לגמרי, של קרלסון. למרות שאלן קרלסון אינו מתעניין בפוליטיקה כהוא זה, עד לכדי אי-איכפתיות למי בדיוק הוא עוזר, הידע שלו בייצור פצצות מביא אותו למפגשים הרי-גורל עם מנהיגי עולם כגון: סטאלין, מאו-טסה-טונג, טרומן ואחרים.
המפגשים האלה הזכירו לי, במידה רבה, את הסרט פורסט גאמפ. בסרט, כפי שוודאי רבים מכם זוכרים, אנו חווים את כל חייו של פורסט גאמפ, הבחור הסימפטי והמוגבל בשכלו, כשהוא יושב על ספסל בפארק עם קופסת שוקולד ומספר לכל מי שמתיישב לידו את חייו. גם שם ישנו האלמנט האבסורדי של בחור תמים ביותר שיוצא לו להיפגש עם אלביס פרסלי, קנדי ואחרים, ואשר כשרונו לרוץ מהר מאד עוזר לו לפלס את דרכו בחיים ולהגיע למפגשים מיוחדים ביותר.

גם כאן, יוצא לאלן קרלסון להציל ממוות את הגנרליסימו פרנקו, לקבל טרמפ מצ'רצ'יל, לסעוד ארוחת ערב עם טרומן ולשוט בנהרות סין עם רעייתו הצעירה של היושב ראש מאו. ולא רק שהיה עֵד לכמה מהמאורעות המכריעים במאה ה-20, אלא שהוא אף גרם לחלק מהם להתהוות (כך בגירסה הבדיונית שלפנינו), כי יש בו בקרלסון נאיביות במה שנוגע ליחסי אנוש, בשילוב מפתיע של ראש מבריק, וכשרון גדול להסתבך בצרות. כך לדוגמא מתחילה ארוחת הערב עם סטאלין, שמזמין את אלן במטרה לפתותו להרכיב פצצת אטום לברית המועצות. הערב נפתח בכוס יין שמתקבלת בברכה רבה על ידי האורח, שמלמד את סטאלין לשיר שיר שתייה שבדי. מצב הרוח נעשה חברי ביותר, עד לרגע שבו אלן קרלסון מדקלם דקלום שלמד בגיל 8. כאן הוא מסתבך ומצב רוחו של המנהיג הרוסי משתנה מקצה לקצה. סטאלין, שנעשה לפתע חשדן בנוגע לאורחו, מתחיל לתחקר את אלן לצד מי הוא היה במלחמה. אלן, שאינו מבין בפוליטיקה, מסבך את עצמו מרגע לרגע: "אני בעצם לא נלחמתי, מר סטאלין, אבל עזרתי בתחילה לרפובליקנים עד שלקראת הסוף החלפתי צד די במקרה והתיידדתי עם גנרל פרנקו." "גנרל פרנקו?" צרח סטאלין ונעמד על רגליו כך שהכיסא שלו התגלגל מאחוריו ונפל. "לא זו בלבד, מר סטאלין, המשיך אלן, גם שהיתי בסין במטרה להילחם במאו טסה טונג, לפני שהגעתי לאיראן וסיכלתי התנקשות בחייו של צ'רצ'יל." "צ'רצ'יל? החזיר המפוטם!" צרח סטאלין. סטאלין התעשת רגע בזמן שגמע כוס גדולה של וודקה. אלן התבונן בו בקנאה, הוא עצמו לא היה מתנגד שימלאו את הכוס שלו מחדש, אבל חשב שאולי אין זו ההזדמנות הנאותה להביע משאלות מסוג זה... לאחר חילופי דברים נוספים ביניהם אלן לא רצה עוד לשבת ולספוג עלבונות גסים. הוא בא למוסקבה כדי לעזור, לא כדי לספוג גידופים. מעכשיו והלאה, שסטאלין יסתדר בכוחות עצמו. "חשבתי על משהו," אמר אלן. "על מה?" שאל סטאלין בכעס. "שאולי כדאי שתגלח את השפם שלך?" בכך הגיעה הארוחה לקיצה, כי המתורגמן התעלף".

המפגשים מפתיעים במיוחד לנוכח העובדה שהגיבור אינו בקי כלל בפוליטיקה. אבל שילוב של חכמה מבריקה, תושייה והרבה מאד מזל, מאפשרים לו לצאת מהרבה מאד מלכודות, ואף לצאת מהן בכבוד רב.

אותן סיטואציות של מפגשים פוליטיים שתולות ומעוגנות בתוך נקודות ציון היסטוריות אמיתיות מן המאה ה-20, אבל בהחלט ברור לקורא, שלמרות אמיתותן של העובדות ההיסטוריות, ברור שמדובר בבדייה אבסורדית, שאמנם לא התרחשה במציאות, אבל היא מעניינת ובהחלט מעלה חיוך סלחני, ואפילו משועשע, על פני הקורא.
ובנימה משועשעת זו אני ממליצה על הספר ומזמינה אתכם לשאול אותו מהספרייה, כמו-גם ספרים רבים אחרים ישנים וחדשים כאחד.

קריאה נעימה.

יום שלישי, 30 באפריל 2013

ניתוח השיר: אנשי הגשם

כתבה: ד"ר רותי קלמן


ישנו שיר נפלא שמבצע משה דץ בשתי גירסאות. האחת עם חבורת חופים, והשנייה עם אורנה דץ. את השיר: "אנשי הגשם" של רחל שפירא ונחום היימן השמעתי בסדנה לניתוח שירה ישראלית בספרייה העירונית דימונה לחברי "אמצע החיים" בחודש ינואר השנה. ביחד איתם ניסינו להבין מה משמעות השיר היפיפה הזה, ומי הם אנשי הגשם.

כשאנחנו קוראים את השיר ולא שרים אותו, אנחנו מוצאים התאמה מלאה בין הדרך שבה אנחנו קוראים, לבין הניגון, שזה לדעתי אחד מקסמיו של השיר. רגעי השיא של המנגינה הם גם רגעי השיא של התכן, ועל כך מגיעות התשואות למלחין: נחום היימן (נחצ'ה).

אנשי הגשם נראים כקבצנים במעילים, שוודאי הם כהים ולא בצבעים שמושכים תשומת לב. המילה "מתכווצים", מזכירה במיצלול שלה את המלה "קבצנים". הם מצטיירים כמקבצים, אבל לא של נדבות. כי נדבה היא משהו שמוענק. הם מקבצים את חיוכיה, אבל בגניבה, כי החיוכים לא מיועדים להם, ועוד מעט נשאל מדוע. הם עומדים בפינה, בקרן רחוב, כמו קבצנים. הם עצובים, ואולי חסרי תקווה לגבי עצמם. הם אנושיים מאד, ודמעותיהם הגדולות ("טיפות גדולות זולגות מכחול לילותיהם... על עלבונם") הן משום שהאהובה לא חושבת עליהם. הטיפות הגדולות מזכירות לנו גשם שהוא סמלי לדמעות, מה שמצביע על העצבות והרגישות שבמהותם. במצב כזה הם יכלו לנסות לשכוח אותה, אבל הם מחליטים לחכות שהיא תזדקק להם, מה שמראה על עוצמת יחסם אליה. המשפט: "הם כבר למדו איך להצניע את עצמם" מלמד שהם לא היו כאלה בעבר, אך השתנו בגלל היחס שלה, או יותר נכון אי-היחס "את מרוחקת ואינך רואה אותם". לאמיתו של דבר אין היא מרוחקת מהם, שהרי הם רואים אותה, ואפילו את חיוכיה. וכאן יש תיקבולת ניגודית בין הבתים, שכן היא מרוחקת מהם במחשבתה ובליבה, הם אינם קיימים בחייה בשלב זה. האם גנבו את חיוכיה כדי להיות מאושרים? כנראה שלא, כי הם לא משתמשים בהם לפיצוי עבור עצמם, אלא שומרים בשבילה, לימים שבהם תזדקק לחיוכים אלה, כמו לאסוף מלים טובות בתיבת תכשיטים ולהוציא – ברע, ולהיות מנוחמים. אין היא מייחדת את חיוכיה להם, אלא לאחרים, שהיא חושבת שהם אהוביה או שהיא שקועה בעצמה ובצרכיה (כמו השושנה של הנסיך הקטן). אנשי הגשם יודעים שהיא תזדקק לחיוכים לשעות מצוקה, ולכן הם אוספים, מקבצים את החיוכים, כמו פירורי לחם שאחר-כך יתחלקו בהם עימה.

"הם יחלקו איתך את לחם צערך" הם מתחלקים בלחם כמו קבצנים אבל זהו לחם מטאפורי, ולא של שמחה ונחמה, כמו שאוכל יכול להיות, אלא לחם של צער, שיהיה לה כשתתפקח מאשליות. ההתחלקות שלהם בצער מאפיינת אוהבים אמיתיים ובכך הם נמדדים. ישנה תיקבולת ניגודית גם במה שיגרמו לה אהובייה, לעומת מה שאנשי הגשם יעשו בשבילה: בעוד האהובים שלה יפקירו אותה או יבגדו בה עם אחרים, אנשי הגשם יכתירוה למלכתם היחידה. כשאיש כבר לא יברך אותה, יהיו עימה אנשי הגשם עם הלחם, והברכה על הלחם של אהבתה, כלומר עליה.

ההתנהגות שלהם במהלך השיר מזכירה מאד את יחסם של הורים לילדיהם. הורים שנותנים אהבה ללא גבול, לטוב ולרע, ולא משנה אם הילד הוא טוב או רע, או אם הוא התייחס אליהם טוב או רע. עודך חוגגת ואינך רואה אותם, אנשי הגשם מביטים בך בחמלה כמו בת טיפש-עשרה אנוכית שמרוכזת בעצמה ולא מעריכה את הטוב שבהוריה ובמשפחתה, הם יודעים לשתוק ולא להתערב. לו רק יכלו היו נותנים את חייהם  לשמור אותך מעוני או מחלה כפי שהורים היו רוצים לילדתם. גם המשפט:  "יכתירוך למלכתם היחידה" מתאים ליחס של הורים לילד שלהם, שמבחינתם הוא הבן-אדם המושלם, או לפחות נותנים לו את הביטחון שהוא האחד והיחיד, כמו מלך.

כשאוהבייך ישכחו וכל כלבייך ינבחו  - אפילו הכלבים שנחשבים לחברים נאמנים של האדם נובחים עלייך, אומר האני השר לבחורה שבשיר, ורומז לה שהאושר שהיא חושבת שיש לה כיום הוא בדייה, והוא מזוייף, כי היא עם האנשים הלא נכונים. שימו לב שהאני השר (הדובר) מדבר אליה בגוף שני, ועל אנשי הגשם בגוף שלישי, כאילו הוא מנסה לפנות אליה ישירות ולהפנות את תשומת ליבה אליהם. אנשי הגשם, שהם האוהבים ללא תנאי, הם האוהבים האמיתיים, כמו הורים -  יאספוך אל מיטתם. ושוב אנו רואים את מוטיב ההורים: "והם ירימו את ראשך וייאמצו את ייאושך, לחממך בפירורי אהבתם". הם נוהגים בה כמו הורים לילד שחלם חלום רע, והוא מגיע למיטת ההורים כדי להתנחם. הפירורים שליקטו למענה מחיוכיה (מהאושר שלה עצמה), פירורי אהבתם, מוענקים לה ברגע הרע הזה שלה, כדי שתתאושש ותירגע. האהבה העוטפת הזו, מודגשת גם בסוף השיר: נאמנים כצל, סבלניים כזמן, וכל יום שעובר, כל חודש, כל שנה (מידת הסבלנות מוכפלת פי שלושה להדגשה – ר.ק) לוקחים אותך אל עבר מפתנם.

שני שלבים מתרחשים בשיר. בשלב הראשון השימוש החוזר במלה "אם" יקרה לך משהו רע כזה או אחר, מדגיש את העובדה, שזה עוד לא קרה, אבל אולי יקרה, ובמקרים אלו, אומר לה הדובר, אנשי הגשם יהיו אמפטיים לצערה. בשלב השני – הרע יקרה, זו כבר לא שאלה של יקרה או לא יקרה -  "כשאהובייך ישכחו" ובמצב הזה, אנשי הגשם יודעים שתפקידם לעודדה. הם נכנסים לפעולה מהר יותר בחלק השני (שורה קודם), מאשר בראשון. כי הם מבינים שמצבה קשה.

כאן אפשר להביא דוגמא לשיר נוסף, מדהים ביותר, הנקרא "פנקס הקטן" של דן אלמגור ומתי כספי בביצוע ששי קשת. כמו שבשיר שלנו "ומבטך עוד לא פגש במבטם עוד לא אמרת להם מלה טובה" כך גם ב"פנקס הקטן" נאמר ש"היא לא העיפה בו מבט, גם לא מילה טובה אחת" וגם "הוד מעלתה גם לא ידעה שבעולם יש פנקס הקטן" וכמו אנשי הגשם, גם יחסו אליה לא מושפע מכך: "אך לו זה לא היה איכפת, עליה הוא חלם תמיד" וכשעמוד השידרה שלה נשבר, וכל מעריציה זונחים אותה. לוקח פנקס הקטן אותה אל חדרו הצר ומטפל בה במסירות רבה, ואף דוחף את כסא הגלגלים שלה לדרום החם כשקר לה, כמו אנשי הגשם, שרצו לחממה בפירורי אהבתם.

לדעתי, מתגלים אנשי הגשם בשיר כידידי האמת שיש לבן אדם, שהוא לא תמיד מבחין בהם ומגלה אותם. אבל הם מוכיחים את עצמם ברגעים הקשים. וכמו שהורים נותנים הכל ללא תנאי ולא משנה מה עושה הבת או הבן, כך הם מוכנים להיות בשבילה. המשוררת מבקשת מאיתנו על פי המשל שבשיר, שנשים לב לאנשי הגשם שלנו, ונטפח ונשמור, ולא נקבלם כמובנים מאליהם, אלא גם נתייחס אליהם כי מגיע להם. ורק אם נדע מיהם ידידי האמת שלנו נהיה באמת מאושרים.



היו שלום.


יום שלישי, 23 באפריל 2013

מפגש עם הסופרת שלומית כהן-אסיף בספרייה העירונית דימונה

כתבה: ד"ר רותי קלמן



בין מפגשי הסופרים שהתרחשו בספרייה העירונית בדימונה במהלך השבוע הזה חוו ילדי כיתות ב-ג של בתי-הספר בדימונה את החוויה שבמפגש מרתק עם הסופרת שלומית כהן-אסיף, שהחזיקה את הקהל הצעיר שלה קשוב ומשתתף כל הזמן. אליה התלווה, בחלק מהפגישות, ראש עיריית חולון, מר מוטי ששון, שבא לראות את ילדי דימונה במפגש המרגש, ובעיקר להשתתף – גם בהקראת שירים, וגם בשירה. היה מרשים מאד. הוא גם פגש בביקורו את ראש עיריית דימונה, מר אלי ברונשטיין, שהגיע לספרייה גם-כן.
 שלומית תמיד זוכרת לטובה את דימונה, והיא אומרת: "כאן בספרייה קיימתי את המפגש הראשון שלי עם קוראים, כשאורה אמיר היתה כאן. זה היה מרגש ועדיין כל פעם שאני מגיעה לעיר הזאת אני מתרגשת מחדש."
את מדף ספריה של כהן-אסיף מפארים 60 ספרים (בדיוק!) מפרי עטה. היא סופרת ילדים ומשוררת לילדים, ובשבילה, לכתוב לילדים, זו חוייה מתוקה כמו סוכריה. כהן-אסיף מתארת את עצמה כילדה לשעבר שניזונה מהגעגועים שלה לכל אלה שקראו לה סיפורים בילדותה, לכל אלה שכבר אינם, ולכל הסיפורים שכבר שמעה, אך לא שמעה מספיק. וכמו שתי ישויות מככבות בה, כשהילדה-שלומית יושבת על השרוול של האשה-שלומית, ולפעמים זו משפיעה על זו, ולפעמים – להיפך.
אין באפשרותי לכתוב על כל יצירותיה היפות. אבל אוכל להביא בפניכם טעימות מכתיבתה. לדוגמא: הספר: נער העפיפונים. הסיפור היפה והערכי של טינבו, הנער היתום שכל חייו כרוכים בעפיפוניו. כשהוא מפליג בספינה של רב החובל פצ'לה, והלה חושב שהוא מסתנן וכולא אותו בבטן הספינה, אומר טינבו לעכברים שמסביבו: "אני לא מסכן. פצ'לה מסכן... הוא לא העיף אף פעם עפיפון. מי שלא חולם להעיף עפיפון, הוא מסכן. הספר מקסים ומביא דמויות אחרות יפות בנפשן כמו לורי ואביה.

הסיפור מתחיל בבום... ונגמר בטראח! עם איוריו המקסימים של יוסי אבולעפיה, מתאר שכנות שמתחילה במריבה, ומסתיימת בחברות, וגם הספר שריקת הברגולים הוא ספר מקסים, המתאר חברות נפלאה בין פיל קטן שבוי בארמון מלוכה, לבין נסיך יתום מאמו וגם בין שניהם לגנן המסור של הארמון. בסיפור הזה הילדים הקוראים מקבלים עצה טובה של אם הפילון שלימדה אותו: "תהיה המלאך ששומר על עצמך, אל תחכה שאחרים ישמרו עליך", שזו גירסה מקבילה ל"אם אין אני לי – מי לי". עוד חכמת חיים אנו מוצאים בדבריו של היועץ השלישי של המלך: "המלך שלנו היה חכם, עכשיו לא. הוא חדל לזַמֵן אותנו לאולם הישיבות. הוא שכח שאת החכמה לא מוצאים בראש אחד, וצריך לחפש אותה בכמה ראשים", את היכולת להעפיל אל מעבר למה שאתה חושב שאתה מסוגל,  אפשר לשמוע מפיו של הברגולי לפילון: "לפעמים החלום גבוה מן הגדר הגבוהה" הוא אומר, ומאפשר לפילון להגשים חלום.
כפי שכבר ראינו, משלבת שלומית כהן-אסיף את השירים גם בתוך סיפוריה. אבל ישנם ספרים שהם לגמרי ספרי שירה לילדים. מקסימים לגמרי, כובשים בחכמתם ותמימים בילדותיותם. הרבה שירי חברות ואהבה בספריה, והנה קטע מהשיר "הלכתי להביא פרפר לרות" מתוך ספר השירים המקסים "נשיקה בכיס": "... רות אוהבת פרפרים. ואני אוהב את רות. / אחרי שנגמרו הבטנים אמרתי: / "רות, בואי נראה / למי יש כף יד גדולה / לך או לי!" / רות שמה את כף ידה / על כף ידי. / ואני החזקתי את ידה בתוך ידי. / ככה הלכנו, רות ואני. / הדרך הייתה קצרה. / ליד הבית נתתי לה / את היד שלה / בחזרה." והנה עצתה לרגעים של עצב:  קח את הנשיקה / שמור אותה בכיס. // אם תלך לאיבוד / אם מישהו ירביץ / אם משהו יכעיס / יש לך נשיקה בכיס. // אם תהיה עצוב / אם דמעה של גשם / תרקוד לך על ריס / יש לך נשיקה בכיס." ואת השיר הזה שמענו בהקלטה של ילדי חולון וגם בביצוע חי של מוטי ששון בכבודו ובעצמו. מלבד השירים שביצע ראש עיריית חולון, בליווי מוסיקלי של הנהג שלו, ראו הילדים גם קליפים של שירים מולחנים בביצוע גדולי הזמרים שלנו: אריק איינשטיין ויהורם גאון. שאפו.

בימים אלו יצא לאור ספר חדש של שלומית כהן-אסיף: "גם לירח יש גומות חן". הספר מלא בשירים מקסימים שחלקם מוקדש ליחסי הורים-ילדים, כמו למשל: "השמש שלי": יש לי שמש משלי / חוץ מהשמש בחוץ. / היא מחייכת אלי/ כשמתוק לי או חמוץ. / כשהיא נכנסת / אור נכנס פנימה, / לשמש שלי קוראים / אמא".

את האמביוולנטיות של התנהגות ההורים עם ילדיהם אפשר לראות עם קריצת הזדהות בשיר: ילד קטן, ילד גדול: "אמא אמרה לי אתמול: / "תן לי יד בכביש / לעבור לבד, אתה לא יכול. / אתה ילד קטן / אתה לא ילד גדול." // אמא אמרה לי היום: "אתה לא יכול לבכות / אם לא נשאר ליפתן. / אתה ילד גדול / אתה לא ילד קטן.: // ואני לא יודע / אם אני ילד קטן או גדול, / מה שאמא אמרה היום / או מה שאמרה אתמול. / ואני רץ לראי / להביט ולשאול: "ראי, אני ילד קטן / או ילד גדול?" ועוד בספר החדש אנו מוצאים את הגשם והשלוליות, קיפודים ובעיקר רגשות ותהיות של ילדים קטנים מתוך אותה זווית הראייה הכפולה של שלומית הבת ושלומית האשה.

60 ספרי ילדים לסופרת המקסימה שלומית כהן-אסיף, שזכתה ב-16 פרסים על כתיבתה. ספרה "מסיבה בגן העכברים" ייצג את ישראל בתוכנית הטלוויזיה "רחוב שומשום" בארה"ב וספרה "הארנב ממושי" זכה לפינת גן פסלים בעירה, חולון, ולהצגות של תיאטרוני ילדים שרצות בכל הארץ. זהו סיפור אהוב ביותר על הילדים, כמו גם ספריה האחרים, המדברים בגובה העיניים של הילדים.

חווית הקריאה בספריה של שלומית כהן-אסיף מחזירה אותנו לילדות, ומלמדת גם את ילדינו, במילים שלהם, איך להסתדר בעולם שלהם, עם ילדים אחרים, עם בעיות קטנות-גדולות, ואיך לראות את העולם מצידה של השמש.
קריאה נעימה




יום רביעי, 17 באפריל 2013

הרצאה על מנהגי נשים יהודיות באיטליה וחדשות הספרייה / ד"ר רותי קלמן



בימי הביניים וגם בתקופת הרנסנס בחרו יהודים להתיישב באותם מקומות בהם לא מנעו בעדם לחיות ולהשתלב בכלכלה המקומית, מקומות בהם נתנו להם לעסוק במחסר, ובהם לא הייתה להם תחרות מצד מלווים אחרים. הערים הגדולות משכו את היהודים, שחיפשו את קירבת אחיהם, כדי להקל על דרישות התרבות והדת: הצורך במניין, בסביבה של אוכל כשר, לימוד תורה, דרשות של רבנים בשבתות ובמועדים וכן הצורך בקיומם של מקוואות ובתי עלמין יהודיים. ודאי שגם חיפשו מקום שבו יוכלו להעניק לילדיהם חינוך יהודי טוב ככל האפשר על-ידי מורים יהודיים, ובחברת ילדים בני אותו גיל, בלי ההוצאות הכרוכות בהחזקת מלמד פרטי, ובלי הכרח לשלוח את הבנים ללימודים במקום רחוק. בתקופת התחייה ושלהי ימי הביניים היוותה איטליה כור היתוך לעדות ישראל השונות – האיטליאני (יהודים שישבו באיטליה מתקופת חורבן הבית), האשכנזים, הצרפתים, הלבנטינים והספרדים.
מעניין להביט ולבחון כיצד נראו מנהגי הנשים במקומות אלה ובזמנים רחוקים אלה. האם קיימו את ההלכה כמנהג הנשים היהודיות כיום? מה דומה? ומה שונה? וכיצד נדע זאת?

האמנות היהודית בימי הביניים וברנסנס תיעדה את המסורת היהודית דרך תשמישי הקדושה, המנורות, הפמוטים, החנוכיות והספרים שיצאו לאור באותה התקופה. כולם סיפרו סיפור. מהאיורים להגדות של פסח, למשל, במהלך הדורות ניתן ללמוד המון על דרכם של בני ישראל לחוג את החג. מה עלה על שולחנם, ואפילו איך התלבשו באותם הימים.

מלבד תפקידם של הספרים בהעברת החומר הרלוונטי ליהודים, כגון: הלכה, שאלות ותשובות וכולי, היה להם תפקיד נוסף בהיסטוריה היהודית, של תיעוד ההוויה היהודית.
ד"ר זהבה וייסהויז חקרה נושאים אלה דרך בדיקת כתב היד של "סדר נשים" שנת רס"ד (1504), ודרך הספר "מצוות הנשים" שנת שי"ב (1552). ספרי מצוות נשים המוגדרים כטקסטים המיועדים לנשים, הינם למעשה ספרי הדרכה להבנת ההלכה ומנהגי האבות. מטרתם הייתה להדריך את האישה כיצד לבצע את המצוות המוטלות עליה, בכל תחומי החיים, בבית ובקהילה. ספרים אלה פותחים בפנינו צוהר להכרת חיי היהודים בעבר, ובעיקר להכרת חייה ומנהגיה של האישה היהודייה.

על-פי הספרים הנ"ל מסתבר, למשל, שהימצאותה של משגיחה במקווה, לא הייתה הלכה או מצווה של רבנים, אלא שהנשים האיטלקיות עצמן, הן שהנהיגו מנהג זה של משגיחה, כדי שהטבילה תיעשה כהלכה. עם השנים הפך המנהג הזה לחובה בעדות ישראל.

ביום שלישי 23.4.13 בשעה 19:30 ניארח בספרייה את ד"ר זהבה וייסהויז שתספר לנו על הווי הנשים היהודיות באיטליה בימי הביניים ובתחילת העת החדשה.

מה עוד באמתחתנו? ימים אחדים לאחר שבועות אנו נארח מפגש מעניין נוסף "בין שני עולמות". המפגש יביא לפנינו שילוב מעניין בין הרב עופר גיסין, חסיד ברסלב ומרצה לתרבות יהודית והמוסיקאי הייחודי דוד לביא – פיינליסט תוכנית הטלויזיה "כוכב נולד". השניים מגיעים משני עולמות שונים לערב משותף סביב מושג הכוונה – כוונה בתפילה וכוונה בשירה. בין השאר ידבר הרב גיסין על תיקון ליל שבועות ומעמד הר סיני. יום ראשון 19.5.13 בשעה 19:00.

יומיים לאחר מכן תתקיים הרצאה נוספת במסגרת "בימת הספרייה". ההרצאה תועבר על-ידי מר חיים בר-גיל בנושא: הרמב"ם ואיגרת יהודי תימן. יום שלישי 21.5.13 שעה 19:30.

חודש לאחר-מכן ב-11.6.13 תתקיים הרצאתו של מיכאל אקוטונס על הגל החדש בקולנוע הצרפתי. מי שמכיר את האיש, או השתתף בהרצאותיו הקודמות ובסדנתו, יודע שמובטחת לו הנאה רבה.
ומה לילדינו בחודשים הקרובים? מפגשי סופר לבתי הספר יתקיימו בספרייה פרי שיתוף פעולה של המתנ"ס והספרייה. במסגרת זו ייפגשו כל בתי הספר עם המשורר הדימונאי משה אוחיון, עם סופרת הילדים שלומית כהן-אסיף ועם מספר הסיפורים שלמה אבס.
שיתוף פעולה נוסף בין מחלקת הגנים בעירייה, המתנ"ס והספרייה יביאו אלינו גם את כל הגנים ליום של תכלת המוקדש לבטיחות וזהירות.
בליל המדע, תהווה הספרייה אחד משלושה מוקדי פעילות, בנוסף לבי"ס בגין ואשכול פיס. בין השאר יוצג בספרייה מופע של סיפור אגדה באמצעות בועות ענק. המופע ילווה בסדנת בועות. כן תהיה סדנת אמן של מאיירת ספרי הילדים נורית צרפתי שתסביר כיצד באים הצבעים לעולם. בנוסף ייפתח לאותו הערב חדר שחמט, וכן יהיו משחקי חשיבה ברחבי הספרייה ופינות מאתגרות נוספות.
בחודש הקריאה תהיה סדנת סיפור ביצירה עם פלסטלינה לגילאי 6- 8. מי שיירשם יקבל ארבעה מפגשים (פעם בשבוע בימי ראשון) ועבודה יצירתית בעקבות הספרים: כספיון ודנינו הדג מהכנרת.
שתי הצגות ילדים צפויות לגיל הרך בתקופה זו: "המשאלה של צבי" של תיאטרון צחוקלה, ו"עוץ לי גוץ לי" – תיאטרון בובות של אורי פרידמן, ואילו שיאו של חודש הקריאה ושבוע הספר יהיה ביום הפנינג שיכלול מכירת ספרים של סטימצקי, ותחנות הפעלה הקשורות לסיפורים ומשחקים. יהיה כיף.

ובינתיים – קריאה נעימה ושבת שלום

יום שלישי, 9 באפריל 2013

סימונה חוגגת / ד"ר רותי קלמן



בשנת 1963 כשהייתי בת שש, עזבו הוריי קוטג' נאה בן שתי קומות ברמת אביב ושכנה מפורסמת בשם גולדה מאיר ועברו להתגורר בדימונה הצעירה, שהייתה אז בת 8. אי-אפשר לקרוא לזה בשם אחר מלבד "אידיאולוגיה". הוריי התאהבו במקום, ואמי, זכרונה לברכה, אף הגדילה לעשות והחלה לפרסם כתבות על דימונה בשני עיתונים לועזיים: ב"ג'ואיש כרוניקל" וב"ג'רוזלם פוסט". מה היא לא פירסמה - על כל בית ספר חדש שנפתח, על תצוגת אופנה בעיר, על קהילת העברים שהגיעה מאוחר יותר, על גבי סבג, על הסופר אביגדור שחן שהתגורר בעיר והיה ממכריהם, ועוד. עורך העיתון "ג'רוזלם פוסט" אמר לה יום אחד בבדיחות הדעת: "לפי קצב הכתיבה שלך יהיו עוד מעט יותר כתבות על דימונה מאשר על ירושלים..." במהלך השנים החלה אמי גם לכתוב פרוזה והוציאה לאור בהוצאת Vantage  בניו-יורק ספר בשם: It Happened in Tel-Aviv על השנים הראשונות של המדינה. בין השאר היא עיבדה מספר כתבות שלה לסיפורים. את הסיפורים האלה תרגמתי לעברית ואני מביאה בפניכם אחד מהם. גיבורת הסיפור, סימונה, אינה אותה סימונה מפורסמת שעליה כתבו את השיר, כי היא לא נולדה בעיר, וכנראה שאמי שינתה את שמה. בהערה לצד הסיפור, כתבתי באותם ימים, כנראה על- פי דבריה של אמי ז"ל, שגיבורת הסיפור עזבה לפני שנים רבות את העיר, והיא מתגוררת כיום באזור המרכז. אז הנה לפניכם סיפורה של "סימונה".

סימונה חוגגת / מאת שולמית פרלמוטר-קורן
שמה הלך לפניה כעובדת ניקיון מעולה, וכך הכרתיה עוד לפני שהחלה לעבוד במחלקתי.
היא היתה אשה נאה, פנים נחושות מבע, ושיער שחור כפחם, שהיה אסוף תמיד בקפידה לצמה עבה. היא עבדה בזריזות, מרוצה בכל מעשיה, ומעולם לא שמעתי אותה מתלוננת על קשיי עבודתה.
במהלך הזמן התוודעתי לסיפור חייה, והייתי עדה לאומץ ולנחישות שאפיינו אותה. בגיל 12, עדיין בקזבלנקה שבמרוקו, היא הובאה בברית הנישואין עם אדם זקן, הביאה לעולם ששה ילדים, והמשפחה המורחבת עלתה לישראל, כשהיא נשלחת מהספינה היישר לדימונה.
זמן קצר לאחר עלייתם ארצה נפצע הבעל אנושות במהלך עבודתו ונפטר. סימונה נותרה עם ששה ילדים, קצבה קטנה והרבה כוח רצון. היא עבדה בבתים בעבודות ניקיון והצליחה להעניק חינוך נאות לכל ילדיה, שהיו לתלמידים טובים, כולם, ללא יוצא מהכלל.
כל אותו הזמן, ניסתה סימונה להסתיר את העובדה, שהיא עצמה, מעולם לא למדה לקרוא ולכתוב. אבל את זאת למדתי רק מאוחר יותר, כשפגשתיה בבנק. אני זוכרת איך כמעט והתעלפה מרוב בושה, כשהבינה שראיתי אותה בקלקלתה – חותמת עם האצבע.

למחרת, לא הופיעה סימונה לעבודה. ידעתי, מהיכרותי איתה, כי הרגישה מושפלת ומבוישת על שגיליתי את סודה ה"אפל". לא נותר לי אלא לחפש את כתובתה, ולהגיע אליה לפני שישובו ילדיה מבית הספר.
בעודי עומדת וממתינה מול פתח ביתה נפתחה הדלת לאיטה. בפתח עמדה סימונה, עיניה, אדומות ונפוחות, העידו על מצוקתה הרבה. בראותה אותי החלה למלמל, נבוכה, כי הייתה חולה ולכן לא יכלה לבוא לעבודה.
ידעתי כי עלי להיות גלויית לב עמה. לכן אמרתי לה מיד, כי אני יודעת מה מטריד אותה, וכי במקום לבכות ללא הפסקה, אני מציעה לה להכיר מורה-חיילת, הגרה בשכנותי, ואשר מלמדת מבוגרים בשעות הערב.
סימונה לא האמינה שאפשר לעשות זאת, ובעיקר הוטרדה מהמחשבה שתיאלץ לחשוף את סודה ברבים. כל חייה הצליחה להעמיד פנים שאינה קוראת בגלל בעיות עיניים והיעדר משקפיים וכך היו ילדיה קוראים בפניה את דברי הדואר שהגיעו, ואף כותבים במקומה את מכתבי התשובה.

לכן, כשציינתי לפניה כי שיעוריה ייערכו בדיסקרטיות רבה, הגיבה בשמחה והייתה אסירת תודה עד מאד. עם זאת עלייך לדעת – הוספתי – כי לא יהיה זה קל בגילך ללמוד לקרוא ולכתוב. בכל מקרה, אני רוצה שתדעי כי אני מכבדת אותך מאד על שהצלחת בעבודה קשה ובמסירות לגדל משפחה לתפארת. כאן נשברה, ואת שארית דמעותיה בכתה בזרועותיי.

סימונה נרשמה ללימודי ערב, והודות למסירותה ועקשנותה, וכן לסבלנות הרבה של מורתה הצעירה, הגיע הרגע בו הראתה לי, לא בלי גאווה רבה, את ה"דיפלומה" שקיבלה.
אז הגיע אותו היום, בו הייתה לי זכות גדולה להיות עדה למה שהיווה את אחד הרגעים המאושרים ביותר בחייה.
מקום ההתרחשות היה הבנק, שוב. אך הפעם, היא לא הייתה לבד. עמה באו ששת ילדיה.
לבושים בבגדיהם הנאים הם עמדו שם, בשעה שאימם מילאה, באותיות ברורות ומסולסלות את הפרטים על הצ'ק.

עמדתי מהצד, מביטה בה ובליבי חשבתי – אילו רק ידעו הילדים מה עברה אימם... אבל אז, נחו עיניי על הילדים. הם לא טרחו כלל להסתיר את דמעות האושר בעיניהם, ואני הבנתי – הם ידעו...   
                
זה היה הסיפור שסיפרה אמי על סימונה. ולא משנה כמה פעמים אני קוראת אותו, גרוני נשנק כשאני מגיעה לשורה האחרונה.

היו שלום. רותי

יום חמישי, 4 באפריל 2013

ליום הזיכרון לשואה

כתבה: ד"ר רותי קלמן


"ההליכה לאורך הגדר ארכה זמן רב יותר ממה שברונו ציפה; נראה היה שהיא נמשכת עוד ועוד לאורך כמה קילומטרים. לאחר שהלך כמעט שעה הופיעה נקודה זעירה במרחק והוא צמצם את עיניו לראות מה היא. ואז, כשנתקרב עוד יותר, הוא ראה שהדבר הזה לא היה נקודה ולא היה כתם ולא בועה ולא צורה, אלא בן אדם.
למעשה זה היה ילד.
"שלום," אמר ברונו.
"שלום," אמר הילד.
הילד היה קטן מברונו וישב על הארץ ונראה אומלל. הוא לבש את אותה פיג'מת פסים שלבשו כל האנשים מהצד ההוא של הגדר. לא היו לו נעליים או גרביים וכפות רגליו היו מלוכלכות למדי. על זרועו ענד סרט ועליו כוכב. "למה יש כל כך הרבה אנשים בצד ההוא של הגדר? שאל ברונו. "ומה אתם כולכם עושים שם?"

קטע זה לקוח מהספר "הנער בפיג'מת הפסים", רב מכר עולמי של ג'ון בוין. זהו סיפורו של ברונו, ילד גרמני, בנו של מנהל מחנה ריכוז. ברונו הוא ילד מנומס ותרבותי, שגדל בחממה של אי הידיעה. אבל הוא ילד סקרן מאד, והוא מנסה להבין מיהם האנשים בפיג'מות הפסים הניבטים מחלון חדרו. בבדידותו, הוא אפילו מתקנא בהם. הם הרבה, ואני לבד, הוא חושב.

בקטע שהבאתי לפניכם, אנו רואים את רגע המפגש בין ברונו לשמואל, הילד היהודי, שהופך עד מהרה לחברו הטוב. בכל יום הם נפגשים, כל אחד מצידו השני של הגדר. ברונו מביא לפעמים לשמואל משהו לאכול, כי נראה לו שהוא רעב, והוא כמובן לא מודע להיקף הרעב של חברו. למרות שאלותיו הרבות של ברונו, הוא עדיין לא מבין מה בדיוק קורה שם, ויום אחד, כשאביו של שמואל נעלם, ורגע לפני שאמו של ברונו רוצה לחזור עימו לברלין, מחליטים השניים ששמואל יביא לברונו פיג'מת פסים וברונו ייכנס מתחת לגדר ויעזור לשמואל לחפש את אביו.
אתם ודאי יכולים לתאר לעצמכם כיצד מסתיימת הרפתקה זו, ואם לא – אתם מוזמנים לקרוא. הספר, דווקא מנקודת הראות של הילד התמים הזה, מביא לפנינו את סיפור השואה בדרך מעניינת, וכדאי להמליץ לילדים לקחתו מהספרייה.

ספרים נוספים לגילאים אלה הם: "מה קרה בשואה? סיפור בחרוזים לילדים הרוצים לדעת" / בת-שבע דגן, "לו כוכבים ידעו לדבר" / בת-שבע דגן, "המגרה השלישית של סבא – ספור להורים, לילדים, לסבים וסבתות" / ג'ודי טל-קופלמן והספר "אמא ספרי לי, את היית שם..." / אוה ארבן.
ספר נוסף, שאפשר לקרוא אותו מחטיבת ביניים ועד למבוגרים הוא הספרון: "מען לא ידוע" של סופרת שפרסמה אותו תחת השם הבדוי: קרסמן טיילור. ספר מדהים הבנוי בז'אנר של חליפת מכתבים בין שניים ממוצא גרמני שהיו שותפים בגלריה לאמנות בסן פרנסיסקו. ב-1938 אחד השותפים מרגיש צורך לחזור למולדתו, גרמניה, ולחנך את ילדיו על פי המסורת הגרמנית, ואילו השותף היהודי נשאר לנהל את העסק בשמו.

בתחילת הקשר מתייחס מקס במכתבו לקשר הטוב ואיך הוא מרגיש בבית ידידו , מרטין: "...אבוי מרטין, לעתים אני בוש בעצמי על ההנאה שמסבים לי נצחונות קטנים וקטנוניים שכאלה. אתה יושב לך בגרמניה בבית הכפר שלך ומנפנף בעושרך לפני משפחתה של אלזה, ואילו אני מתמוגג כאן באמריקה על שהצלחתי להדיח ישישה קלת דעת לקנות ציור מעורר פלצות. אילו הישגים מרשימים לשני גברים בפסגת חייהם! האם לשם כך נועדו חיינו, להרוויח כסף בדרכים נפתלות ואז להתפאר בו באוזני כול?... אבל יש גם עולם אחר שבו תמיד נוכל למצוא מידה של כנות: אח בוערת בביתו של חבר, שם אנו פושטים מעלינו את היוהרה ומוצאים חום והבנה, שם אין מקום לרגשות אנוכיות קטנוניים, שם יין וספרים ושיחה מספקים משמעות אחרת לקיום. בעולם הזה יצרנו משהו שאין בו מקום להעמדות פנים. שם אנו מרגישים בבית. מיהו אדולף היטלר הזה שהולך וצובר כוח בגרמניה? אינני מרוצה ממה שאני קורא עליו. אנא חבק בשמי את הבנים ואת אלזה רחבת-הלב שלנו, חברך כתמיד, מקס.

הקשר שהיה חם ביותר ועם נופך משפחתי, מקבל תפנית הדרגתית דרמטית עם התעצמות הנאציזם בגרמניה. דרך עיני הכותבים, או בשלב מסוים ממה שהם אינם כותבים, אנו מקבלים תמונה של מה שקורה בגרמניה, ומה קורה לחברות הטובה שהייתה ביניהם. קריאת הספר היא דרך מדהימה להבין עוד פן של תקופת השואה מעיניים אישיות משני צדי המתרס.
 מומלץ ביותר.

קריאה נעימה ושבת שלום