יום חמישי, 23 במאי 2013

עמרם פחימא – מורה עם שליחות / ד"ר רותי קלמן


ועוד סיפור מסיפוריה של העיר דימונה בראשיתה, דרך עיניה של אמי. הסיפור נכתב במקור באנגלית ותורגם על-ידי. הפעם מי שעומד במרכז הסיפור הוא עמרם פחימא ז"ל, שעל שמו נקרא היום בית הספר נווה עמרם.

מורה עם שליחות / שולמית פרלמוטר-קורן

לפני מספר שנים, בעת שליוויתי למנוחתה האחרונה את אניטה וייס ז"ל, ציירת ומורה לציור בדימונה, שעברה להתגורר בראשון לציון, פגשתי שוב את עמרם פחימא.

השנה היתה 1955. ישר מהספינה נשלח פחימא להתיישב בדימונה. הוא לא ידע דבר על המקום, אבל בזמן ההוא, רוב רובה של אוכלוסיית ישראל – לא ידע. דימונה עצמה, עדיין בצעדיה הראשונים, לא העלתה על דעתה כי הבחור הביישן, הצנום והנאה למראה, שאך זה הגיע לכאן, ימלא תפקיד כה חשוב בהתפתחותה החינוכית.

עמרם פחימא, המורה הראשון שהגיע לדימונה, היה רק בן 22 בבואו. הוא סיים את הסמינר למורים "אליאנס" בקזבלנקה שבמרוקו, וכבר היו מאחוריו שלש שנות הוראה. הוא שלט יפה בשפה העברית, כמו גם בצרפתית ובערבית.
להוט כל-כך ללמד בעירו החדשה (כמה צריפים "נטועים" בליבו של המדבר), נתן פחימא את שיעורו הראשון כבר בבוקר הראשון לבואו בפני שבעה ילדים בגילאים שונים, שהיו אף הם, כמוהו, עולים חדשים מצפון אפריקה. בלמדו אותם תלמידים ראשונים במקום השכוח הזה, הבין פחימא עד כמה יוכל להועיל, דווקא כאן, בהוראת הילדים העולים. בדמיונו הקודח כבר ראה עצמו מרביץ תורה למאות ואלפי בנים ובנות ומדביקם באהבת הלמידה. חזון זה מעולם לא הירפה ממנו, למזלה של דימונה. מאותו רגע והלאה, לא היה זה עוד בחור ביישן ונחבא אל הכלים, אלא – מורה עם שליחות.

לאט, בסבלנות רבה, הוא עזר להקים בית-ספר אחר בית-ספר, ובעוד דימונה הולכת ומתפתחת, הופכת אט אט למקום דינמי ותוסס, נלחם פחימא את כל המלחמות הנדרשות לפיתוחו של חינוך מכובד במקום קטן שכזה. וכך, עם כל בית-ספר חדש, הלך והשתכלל בשיטות העבודה וההוראה, ותרומתו המופלאה למערכת החינוך החלה להיחשף לעין כל. הוא עמד בראש כמה בתי-ספר, על פי הסדר, ולעיתים פיקח על שלושה וארבעה, בעת ובעונה אחת. עד שב-1963 הופקד פחימא על הפרוייקט הגדול מכולם, נכון לאותם ימים – בית הספר היסודי ע"ש גיורא יוספטל, בית הספר שהיה לגאוות דימונה הקטנה. מה שעמרם פחימא השיג לאחר מכן, נראה טוב מכדי להיות אמיתי. במהרה היו בבית הספר 1000 תלמידים, 30 כיתות ו-35 מורים. מכאן והלאה הייתה זו דוגמא לניהול מופתי ברמה ארצית.

הצוות הכיל מורים מנוסים וטובים, רובם ילידי הארץ, שהיו מלאי הערצה ושבח על כישוריו כמנהל, ועל מסירותו הרבה. סגניתו, ירושלמית עם עיניים בורקות והערצה ניכרת לעין, אמרה אז: "הוא פשוט שופע מרץ בלתי נדלה. כשמדובר בפעילות בית הספר. הוא דורש הרבה ממוריו, אבל זה כלום לעומת מה שהוא דורש מעצמו." הוא מילא מקום בכל פעם שמורה לא הופיע, והתלמידים אהבו זאת, בעיקר את שיעורי התנ"ך שלו. ואין פרט אחד, שהיה קשור לבית הספר – שלא התייחס אליו ברצינות. כשראיינתי אותו אז, בשיאה של קריירה, אמר כי הוא שבע-רצון ממה שכבר הושג, אך מיהר להוסיף, כי עדיין אין בזה די. יש עדיין מכשולים רבים אותם צריך לעבור שוב ושוב. בגלל השפה (כשמדובר בעולים חדשים שהוכנסו לכיתת ה"קלט"), או בגלל בעיות קליטת החומר של הילדים.

באחת הפעמים, כינס פחימא את צוות מוריו, והציג בפניהם תוכנית חדשה לפתרון בעייתם של אותם תלמידי כיתות א-ב שגילו קשיים בקריאה וכתיבה. הוא הציע למורים, שכל אחד מהם יאמץ לפחות שני תלמידים כאלה, וייתן להם תיגבור פרטי ואישי בביתו, אחר-הצהריים. המורים הסכימו מיד, אף כי היה זה כרוך, כמובן, בצמצום זמנם הפנוי.
אחת המורות, שעבדה קודם לכן בתל-אביב, ציינה אז בחיוך בפני כמה מעמיתיה: "אילו היה איזה מנהל מהצפון מציע הצעה שכזו למוריו – הם היו צוחקים לו בפנים. אבל ב"יוספטל" שבדימונה, תחת שרביט ניצוחו של עמרם פחימא, לא העלה איש על דעתו לנהוג כך. דוגמא נוספת למסירותם של המורים ניתן למצוא באותו סיפור על המורה מכתה ז', שסירבה להתפנות לבית החולים כדי ללדת, אף כי הגיע זמנה, עד שלא הייתה בטוחה שנמצא לה המחליף המתאים עבור כיתתה למשך שלושת חודשי הלידה.


באותן שנים ראשונות וקשות, לא ששו מורים מהצפון לעזוב את מישרתם הנוחה כדי להגיע לדימונה, במיוחד כשידעו כי לא יקבלו שום תמריץ משמעותי בהגיעם. אולם מספר מורות, בנות זוגם של מהנדסים, טכנאים ומדענים הגיעו לדימונה בעקבות עבודת בעליהן. כאן הן שמעו על שיטותיו החדשניות של עמרם פחימא, על הניהול, ועל הליכותיו ואורחות חייו ששימשו אז מופת ומודל לחיקוי. הן נמשכו לבית-ספר "יוספטל" והחלו לעבוד. הן הגיעו לדימונה במקרה. כמעט שלא מרצונן, אולם עד מהרה, הן שינו את דעתן, ולהוטות אחר עבודתן, מסורות כמו כל היתר, הן סיפרו לכל מי שרק היה מוכן לשמוע, מה רב הסיפוק בעבודה זו, אפילו כשזו דרשה מהן מאמצים עילאיים.

התוצאות הוכיחו את עצמן. עד היום עומד החינוך הדימונאי בראש סולם הערכים בעיר. ואני תוהה – מה היה קורה כאן, אלמלא הגיע עמרם פחימא מהאוניה היישר לדימונה בשנת 1955...