כתבה: ד"ר רותי קלמן
זהו רומן על עיירה מדברית. הוא בנוי מסיפורים. כל פרק וסיפורו. כל סיפור וגיבורו, שיהפוך לדמות משנית, אבל כבר מוכרת, בסיפור של מישהו אחר. כי כל אחד בעיירה, כך אנחנו מבינים, הוא עולם ומלואו. יש לו אינטראקציה גם עם הנוף המדברי, העובר כחוט השני בין כולם, וגם – עם הדמויות האחרות, שסיפורו נארג עם סיפורן, לכדי תמונה אחת.
בפתיחה, כמו במחזה, מוצגים על קצה המזלג רוב הדמויות, שעוד נשמע עליהן. דמויות כגון: רפאל מדוכן הירקות, הַפַּסָּל חזקיהו והוונוס שלו, ברנאר ולואיז מבית הקפה "פטיט פלר", ורוניקה השחקנית, אביגיל המורה, נמרוד הנער בן השבע־עשרה, הבטלנים א' ב' ג' וד', אלדורדו, גבר־גבר, איש־שטח, המיור השחור, הַשֶּׁרִיף, והנגר. ויש גם את המשורר. זה שנוגע במדבר, כדי לכתוב, בין שנסתר לגלוי, בין מה שפואטי לפרוזאי, ובין כל הדמויות, יש אחת, שזוכה לתשומת הלב הגדולה ביותר. זוהי תקווה, צעירה רְפַת־שֵׂכֶל, שמחפשת אהבה.
אותה אנו שומעים בגוף ראשון. מה שהיא אומרת, מה שהיא חושבת, וכיצד מהצד שלה, היא רואה את האנשים סביבה. יש שמנצלים זאת, כמו איציק מעמידר, או קיריל מה"סופר". אבל תקווה רואה רק אהבה, כפי שֶׁהִפְנִימָה מדברי אִמָּהּ. "... וגם את, מויה מלאנקיה, אף פעם אל תפסיקי להאמין באהבה." ובאמת אף פעם לא הפסקתי."
הנאיביות שלה תגיע לשיאה בסיפור החתונה. אוטובוס מלא חיילים עוצר במקום. תקווה רואה חייל צעיר בשם יוסי "היו לו עיניים סגולות ושיער שחור והוא חייך אלי הרבה. זאת היתה אהבה ממבט ראשון. אמא שלי היתה אומרת, "אהבה ממבט ראשון, מרגישים אותה כבר במבט השני," וזה בדיוק מה שאני הרגשתי עם יוסי. כשהוא חייך אלי היו לי דפיקות בלב..." כשתקווה אומרת לו בתמימות שהיא התאהבה בו ממבט ראשון, הוא צוחק ואומר לה "אז בואי נתחתן!" ואז אני צחקתי וגם קצת בכיתי ואמרתי, "באמת?!" והוא אמר, "בטח.""אז מתי נתחתן?" שאלתי, כי אני רוצה להכין שמלה, ויוסי צחק ואמר... "עוד שבוע ניפגש כאן בתחנת אוטובוס ונלך ישר לרבנות." וכל החברים שלו צחקו, וגם אני צחקתי... וההסעה לקחה אותו ואת החברים שלו לבסיס של הצבא שלהם. הייתי בעננים והלב שלי התרחב כאילו צומח בו שדה של ורדים... וצעקתי, "אני מתחתנת! אני מתחתנת!"
שמונה אהבות מונה תקווה, אבל יש גם תשיעית, זו שממבט שני. ספר מלא צבעוניות אנושית. ללא שיפוטיות, ומלא הומור. קיראו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה