יום שבת, 18 באפריל 2015

ארמון הזכוכית מאת אמיטאב גהוש


טור שבועי של ד"ר רותי קלמן
מנהלת הספרייה העירונית ע"ש מאיירהוף
דימונה

"עיניו של ראג'קומאר נפלו על נערה – אחת ממשרתות המלכה. צנומה היתה וארוכת איברים ולעורה גון אבקת הטהנקה הדקה שעטתה על פניה. היו לה עיניים כהות ענקיות ופניה היו ארוכות וסימטריות באופן מושלם. ללא ספק היתה היצור היפה ביותר שראה מעודו, חִנה היה מעבר לכל דמיון" (ע' 41).

כך מתחיל המפגש הראשון בין שניים מבין הדמויות המרכזיות בספר "ארמון הזכוכית" של אמיטאב גהוש. מה שמייחד את הנער, הוא החיזור העיקש אחריה. הוא מושיט לה קופסת שנהב כמנחה, שואל לשמה, וכשהחיילים נכנסים לארמון הוא מנופף לעברה "יותר אות מאשר נפנוף פרידה. 'אני אשוב לראותך' " (ע' 42). כששיירת המלך האחרון של בורמה, תיבו, יוצאת למחרת מארמון הזכוכית שלה לגלות בהודו, שוב ממהר ראג'קומאר להגיש לה מינחה "ראג'קומאר רץ קדימה וטיפס על דקל...פילס את דרכו לאט מבעד להמון עד שהגיע קרוב לדולי... הוא זינק לעבר דולי והניח את חבילת עלה הבננה בידה. "קחי," סינן. "זה אוכל." (ע' 51).

במהלך השנים הבאות, זכר ראג'קומאר את דולי, שהפכה למושא חלומותיו. הוא פוגש בה במפתיע, כשהוא כבר איש עשיר ומכובד, בביתו של הנציב הבריטי בהודו "בהעיפה מבט מעבר לכתפה גילתה אומה את דולי, שישבה חבויה למחצה... 'דולי!' אומה החוותה תנועת היכרות לעברו של ראג'קומר. ' זה מר ראהה, אני לא חושבת שנפגשתם..." (ע' 138), וגורלם נקשר זה בזו.

בספר "ארמון הזכוכית" אנו מתחקים אחר חייהם וגורלותיהם של משפחה מתרחבת. חווים את חייהם ומותם, אהבותיהם ואורח חייהם בחברה ובעולם משתנים. זוהי סאגה רבת-שנים, המתחילה ב-1885 בבורמה עם הפלישה הבריטית למנדליי, עיר המלך, ולארמון הזכוכית של המלך. העלילה מתרחבת גם להודו, סיאם, סינגפור וטיבט ומגיעה עד שנת 1966.

בשנים אלו אנו עוברים לא רק את השלטון הבריטי, וכיצד הוא מתנהג עם נתיניו, אלא גם כיצד הוא נוהג כלפי המלך והמלכה, הבורמזים הגולים, ובני משפחתם, מה קורה לאנשים שעוברים ממדינה למדינה, כיצד מתקבלים נישואי תערובת בין בורמזים להודים, מה קורה לכל אלה בזמן מלחמת העולם הראשונה אחרי רצח יורש העצר בסרייבו, ומה קורה לאלה בזמן מלחמת העולם השנייה.

מהלכים פוליטיים הידועים לנו, מקבלים משמעות אחרת, כשמדובר באדם מהרחוב, באנשים שאנו מלווים אותם במהלך חייהם, לומדים את מנהגי המקום שלהם, את אופיים, ופתאום, ברגע אחד, כל עולמם מתהפך. בני משפחה נעלמים, נהרגים, והם נאלצים להמשיך הלאה, משתנים, לומדים לחיות מחדש.

הסופר, אמיטאב גהוש נולד בכלכותה שבהודו, בילה את ילדותו בבנגלדש, בסרילנקה ובצפון הודו. הוא לימד באוניברסיטאות בהודו ובאמריקה, ופירסם עד כה שמונה ספרים. כיום הוא חי בניו יורק.

יום ראשון, 12 באפריל 2015

סוד הגן הנעלם מאת פרנסס הודג'סון ברנט / ד"ר רותי קלמן


קסמו של הספר "סוד הגן הנעלם" מתחיל בשמו. המסתורין היה הדבר הראשון שמשך את עיניי וסקרנותי, וגרם לי לשוב ולקרוא את הספר שקראתי לפני שנים רבות. הדבר השני היה הכריכה המושכת שאויירה על-ידי בתיה קולטון, ומזמינה אותנו אל תוך הדלת הנסתרת של הגן. התוכן לא איכזב. הכתיבה הטובה של פרנסס הודג'סון ברנט, שעמדה במבחן הזמן (104 שנים) גם בעזרת תרגומה המצויין של הסופרת הגר ינאי, איפשרה לזרום עם הטקסט, ולא לרצות להניחו מהידיים.
הילדה מרי לנוקס, בת למשפחה ממוצא אנגלי, מתחילה את חייה ברגל שמאל, כילדה לא רצויה, הנולדת לזוג עשיר החי בהודו, בבית מלא משרתים. האב עסוק בעבודתו ואינו מתעניין בילדה. האם היפיפייה רוצה רק לבלות, לא לראות או לשמוע את הילדה, וכך מוצאת עצמה מרי רק בחברת משרתים שחייבים למלא את כל רצונותיה וגחמותיה, ובלבד שלא תבכה ותפריע להורים. לכן היא גדלה בשנותיה הראשונות כילדה מפונקת, שלא יודעת אפילו להתלבש בעצמה, אנוכית ורעה אל המשרתים, ללא אהבה, וללא יד טובה שמכוונת. היא ממורמרת וכעסנית, ואיש לא מעוניין בחברתה.
מה שטורף את הקלפים הוא מחלת הכולרה שתקפה כל בית בהודו באותה התקופה. ההורים נפטרים, המשרתים בורחים מהבית, והיא מוצאת עצמה לבדה, לא מבינה לאן נעלמו כולם. חיילים שעוברים בסביבה, מופתעים מאד למצוא אותה חיה ושלמה בבית, וכשהם מחפשים קרובי משפחה לילדה, הם מוצאים את הדוד שלה באנגליה, מר קרייבן, אותו לא פגשה מעולם, והיא נשלחת לאחוזתו.
גם כאן, נראה שהאהבה וחום של בית, לא ממהרים לעטוף אותה. 100 חדרים נעולים באחוזת מיסלתוויט של דודה. ששקוע בטרגדיה האישית שלו של אבדן אשתו. מרי מוצאת עצמה בחדר נזירי, ללא משחקים, ללא ספרים, אך עם משרתת עליזה ומלאת חיים. זהו המפתח הראשון להתאוששותה. החיוניות של מרתה, הנערה הפשוטה, שבאה מבית מלא אחים, ועוד יותר מלא באהבה, היא מצליחה לחדור לעולמה של הילדה ולסקרן אותה.
מרי מתחילה לשוטט בגנים הרבים שמסביב לאחוזה, אך כשהיא מגלה שהיה פעם גן מיוחד, שהיה גנה המטופח והיפה של גברת קרייבן שנפטרה, וכשהיא שומעת שהדוד במר ליבו הטמין את המפתח לגן, היא מחליטה למצוא אותו. האוויר הצח והטבע המדהים, שבו היא מרבה לטייל, מאוששים את גופה ונפשה של הילדה הבודדה. היא מתחברת בקלות לאחיה של מרתה, דיקון, ילד טבע שמדבר אל החיות והצמחים, ועוזרת לבן-דודה, קולין, לחזור לחיים ולתקווה. בתוך כל זה היא מגלה את המפתח לגן הנעלם, וביחד עם דיקון וקולין היא מחזירה את החיים לגן, לעצמה, ולאחרים.
כשהמתרגמת הגר ינאי מבקשת להבין מדוע הספר קוסם לאנשים עד היום, היא חושבת שהסיבה היא ההתחלקות בסוד "סוד הגן הנעלם הוא אוצרה המיוחד של מרי. אבל רק כשהיא מסכימה לחלוק את הסוד הזה היא רוכשת לעצמה חברים. בזכות הגן היא יוצרת קשר עם דיקון הפשוט והמקסים, ילד הטבע, ולאחר מכן רוקמת חברות מיוחדת במינה עם קולין בן האצולה המפונק. השותפות בסוד מחזקת את החברות בין שלושתם והופכת את השלישיה הזו לחבורה מגובשת. והרי גם חברים הם סוד גדול, והדרך לרכוש את ידידותם וליהנות ממנה לאורך זמן היא מסתורית לא פחות מהגן הנעלם – והדבר אמור בילדים ממש כמו במבוגרים. הספר הזה עוסק בסודות, בחברות, בתשוקה לחיים ובידיעה שכל אדם – אפילו ילד צעיר – אחראי על גורלו."

ואני חושבת, שהסוד טמון בנפש האדם, וביכולת שלו לקחת את גורלו בידיו. לבד לגמרי, בלא שום הנחייה והדרכה, ובלא שום השכלה מוקדמת, מבינה הילדה בת ה-10, המתחילה רק עכשיו לחיות באמת, שהיא לא תקבל שום דבר מהסביבה, אם היא לא תפעל לשם כך. ולכן וההיפתחות שלה אל עולם הטבע שסביבה, הצמחים, החיות והאנשים, מאפשרת לה ללמוד מה נכון לעשות בחיים, משחררת את התכונות הטובות שבה, ומאפשרת לה גם לעזור לזולת.