מה אנו מרגישים כשאנו קוראים? אני, למשל, מחכה להתחיל ספר חדש כמו להתחיל
הרפתקה, ואני מקווה, מבלי לדעת מראש, שההרפתקה הזו תיקח אותי למחוזות מעניינים – של
נופים, של טבע אנושי, של דיאלוגים אמיתיים, של מסע אל ליבם ורוחם וגופם של אנשים אחרים,
בשר ודם כמונו. אני רוצה לאהוב את הדמויות הטובות, ולשנוא את הרעות. אני רוצה להזדהות
עם הגיבורים, להתרגש ביחד איתם, ולראות איך הם צולחים את מהמורות חייהם.
אני רוצה לנסות לנחש, במהלך הקריאה, מה יהיו השלבים הבאים של מעשיהם, מה יקרה
לגיבורים בסוף, כיצד תתפתח העלילה ואיך הייתי נוהגת אילו הייתי במקומם. עולמם ועלילותיהם
של הגיבורים, הם תמיד בבחינת לימוד שלי את עצמי (גם אני הייתי נוהגת כך, או שלא) או
לימוד שלי, על מנהגים של אחרים, המרחב הגיאוגרפי שבו הם גדלים, חיים וקיימים, האוכל
שעליו הם מתקיימים, או כזה שמעניק להם עונג מיוחד. והם בבחינת השוואה מתמדת, לא לגמרי
ביודעין, בין עולמי לעולמם. אני קוראת כנחמה, אני קוראת למרגוע, אני קוראת כמו טיול,
או יותר נכון, מסע במנהרות של זמן ומקום. לא צריך להכין מזוודה, לא צריך מכונית, רכבת או מטוס. לא צריך להוציא כסף,
על המסע הזה. צריך רק מקום נוח לשבת, ספר ביד וזמן. זה הכל.
וכך מתאר אלברטו מנגל בספרו "תולדות הקריאה": " אנחנו
יודעים מדוע אנחנו קוראים, גם כשאיננו יודעים איך; ומוחנו מודע בעת ובעונה אחת לטקסט
הדמיוני ולפעולת הקריאה. אנחנו קוראים כדי לגלות את הסוף למען הסיפור עצמו. אנחנו
קוראים לא כדי להגיע אליו, כי אם למען הקריאה עצמה. אנחנו קוראים מתוך חיפוש, כגששים,
בהתעלמות מהסובב אותנו. אנחנו קוראים בפיזור נפש, מדלגים על עמודים. אנחנו קוראים מתוך
בוז, הערצה, רשלנות, כעס, תשוקה, קנאה, געגועים. אנחנו קוראים מתוך משבים של הנאת פתע,
בלי לדעת מה מהנה אותנו... אנחנו קוראים באי-ידיעה.
אנחנו קוראים בתנועות איטיות, ארוכות, כאילו נישאים בחלל חסרי משקל. אנחנו
קוראים כשאנחנו מלאי דעות קדומות, ממאירות. אנחנו קוראים בנדיבות, מוצאים תירוצים לטקסט,
ממלאים פערים, מתקנים פגמים המצויים בו, ולפעמים כאשר הכוכבים טובים אלינו, אנחנו קוראים
במלוא הנשימה, ברעד..." (ע' 314, שם).
מנגל משווה בין אומנות היכולת לקרוא, שהיא סוג של פיענוח סימנים וסמלים, לאומנותם
של האסטרונום הקורא מפת כוכבים שכבר אינם קיימים, הזואולוג הקורא את עקבות בעלי החיים
ביער, המשחקת בקלפים הקוראת את תנועותיו של בן זוגה למשחק לפני שהוא מגלה את הקלף הזוכה,
הפסיכיאטר המסייע למטופליו לקרוא את משמעות חלומותיהם המבלבלים והדייג בהוואי הקורא
את זרמי הים בטובלו את ידו במים.
כל אלה, אומר מנגל, חולקים עם קוראי הספרים את אומנות פענוח הסימנים ותרגומם.
עם זאת, הוא אומר, "הקורא הוא המפרש את המובן, הקורא הוא המעניק לעצם, למקום
או לאירוע את אפשרות הקריאה ומכיר בה. הקורא הוא המייחס משמעות למכלול סימנים ומפענחם...
כולנו קוראים את עצמנו ואת העולם הסובב אותנו כדי להבין מי אנחנו והיכן אנחנו נמצאים.
אנחנו קוראים כדי להבין או כדי להתחיל להבין".
אחד הדברים שמנסה אלברטו מנגל לפענח בספרו "תולדות הקריאה" הוא
תהליך הקריאה: "אני יושב ליד שולחן העבודה שלי, מרפקי על הדפים, איני נותן
את דעתי על האור המשתנה בחוץ ועל הקולות העולים מהרחוב. אני רואה, מקשיב (אף כי כל
המילים האלו אינן מתארות בשלמות את המתרחש בי), עוקב אחר סיפור, תיאור, טיעון. שום
דבר אינו זז חוץ מעיני וידי ההופכת דף מדי פעם, ועם זאת נפרש לפני משהו, שהמילה
"טקסט" אינה מגדירה אותו בדיוק, והוא מתקדם, גדל ומכה שורשים במהלך הקריאה.
אבל איך מתנהל התהליך?
"הקריאה מתחילה בעיניים", הוא אומר, "כל קורא יודע שאנחנו
קולטים בראייה. אבל מהי האלכימיה שהופכת את האותיות למילים מובנות? מה קורה בנו
כשאנחנו עומדים מול טקסט? איך הדברים שאנחנו רואים, ה"חומר" העובר דרך עינינו
למעבדה הפנימית שלנו, צבעי העצמים והאותיות וצורותיהם, נעשים דברים שאפשר לקוראם?"
בשלב זה עושה מנגל סקירה היסטורית של חוקרים ופילוסופים, שניסו לבחון בעבר
סוגיה הזו ולמצוא לה פתרונות שונים. בין החוקרים הוא מונה את: אריסטו, אמפדוקלס,
אפיקורוס, אוקלידס, גלנוס, ג'נטילה דה פוליניו, אוגוסטינוס ולאונרדו דה וינצ'י.
כל אלה ניסו לפענח מה קורה לגוף כשהעיניים רואות את הטקסט. אבל, אומר מנגל, האם משהו מתוכנו, הקוראים, מגיע אל הדף כדי לקלוט
את האותיות שבו, כפי שחושבים אוקלידס וגלנוס?
או שהאותיות מגיעות אל חושינו, כפי שטוענים
אפיקורוס ואריסטו? על פי לאונרדו ובני זמנו, מספר לנו מנגל בסקירתו, התשובות
(או רמזים להן) נמצאות בתרגום מהמאה ה-13 של ספר שנכתב 100 שנים קודם לכן במצרים בימי
המלומד מבצרה אל-חסן אבין אל-חייתאם, הידוע במערב בשם אלחזן." אל-חייתאם ובייקון
ידעו שהיסודות הדרושים לפעולת הקריאה מעניקים לה מורכבות מיוחדת, והצלחתה דורשת תיאום
בין מאות כישורים שונים, וגם התנאים שמסביב: הזמן, המקום, הלוח, המגילה, הדף או הצג
שבהם מבוצעת פעולת הקריאה.
המחקר המודרני של הנוירולינגוויסטיקה, הקשרים בין המוח לשפה, החל 850 שנה
כמעט אחרי אל-חייתאם, ב-1865. שני מדענים צרפתים, מישל דאקס ופול ברוקה, קיימו שני
מחקרים נפרדים. שניהם העלו השערה, כי עקב התהליך הגנטי המתחיל בהתעברות, נעשית אונת
המוח השמאלית אצל רוב בני האדם החלק השולט בהצפנת המסרים הלשוניים ובפענוחם (אצל המשתמשים
ביד שמאל או בשתי הידיים, מתפתח התפקוד הזה באונת המוח הימנית). משמעות הדבר, שעוד
לפני שאנחנו לומדים לקרוא ועוד לפני שראינו בחיינו דף ספר – אנחנו כבר מוכשרים לקריאה.
מנגל מדמה זאת למתנה שהוענקה לנו מרגע היוולדנו והיא קיימת בנו מההתחלה. אבל היכולת
להכיל ולהפעיל את המתנה, היא שלנו, ברגע שאנחנו לומדים לקרוא. כמו פוטנציאל שקיים בנו,
ואנו מממשים אותו.
קריאה נעימה
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה