כתבה: ד"ר רותי קלמן
סופר יושב בבית קפה. מעשן וכותב כשגבו אל הים. ערימת דפים מפוזרת על שולחנו. אישה צעירה מתיישבת בשולחן הסמוך לשלו ומבקשת סיגריה. "הוא כיבה את הסיגריה שלו במאפרת האלומיניום המלאה בדלים מעוכים ואפר מתעופף ברוח שהחלה לנשוב מהים, והדליק לה את שלה. היא הודתה לו ושאלה אם הוא מחכה למישהי, והוא אמר שכן ולא, תלוי איך מסתכלים על זה והדליק לעצמו סיגריה חדשה..."
"אז אתה סופר?" היא שואלת, והוא משיב בשאלה: "ואת קיימת באמת או שיצאת מבין הדפים?" כאילו כבר דימיין אותה בכתביו, קודם לכן. הוא מסביר לה שסופר מצלם בני־אדם בלי שהם מרגישים, ומרגיש בני־אדם בלי שהם יודעים, חי את החיים שמתחת לחיים." "והמרגל?" היא שואלת "גם הוא מחפש את הזמן האבוד..." והשיחה שלהם זורמת כאילו באפיק קרקעי נסתר, שבו כוונות נסתרות. היא – בגלל שהיא רוצה שהוא ייכנס במקומה לעבודת המודיעין שבה עבדה ולא – רק, והוא – כי מבלי דעת, הוא היה רוצה להיות מישהו אחר, בין השאר.
לאמיתו של דבר, הפתיחה הזו של הספר, וגם של יחסיהם, היא תמצית חייהם. הדלקת הסיגריות החדשות, לה ולו, כשהן מחוץ למאפרה, מסמלת התחלה חדשה. לא רק ביניהם, אלא לכל אחד מהם.
הוא מתבקש להפסיק לכתוב בהיכנסו לעבודה החדשה והחשאית. אבל עבודה זו מאפשרת לו להפוך להרבה דמויות אחרות, מומצאות, ולא באמת נוכחות בחיים של עצמן. היא יוצאת "מבין הדפים" מהעבודה האמורפית הזו, אבל מוצאת את עצמה קשורה אליו באהבה ונישואין, מקושרת אל שלל דמויותיו המתפתחות, ובעיקר נעלמות. הדבר היחיד שנשאר אמיתי – מחוץ לעבודתו הלא-ארצית, הערטילאית, שכולה רמייה וסודות – היא האמת שנאמרת ביניהם, בין כל מה שלא נאמר.
לפעמים תהיינה שתי סיגריות במאפרה בין האפר, שתסמלנה את הזוגיות הכבויה. לרוב רק אחת, עם סימן של אודם, והרבה אפר, של מה שנותר ביניהם. של שריפת הזמן שלו, במסגרת עבודתו, של מחלת בנם, הקשורה אף היא לשריפות, של הקיום הזוגי הנמצא בסכנה. לפעמים תהיינה שלוש סיגריות במאפרה. הוא, היא וצלע שלישית. נשית? גברית? וכאן המקום להזכיר את שמו של הגיבור – גץ נובל.
גץ – הוא הדלקה, התחלה, התלהטות וניצוץ, נובל – לקוח מעולם המושגים של הצומח, כמשהו שלילי המצביע על סוף. יש כאן אוקסימורון (דבר והיפוכו). הוא לא אוהב להיות לבד, אבל הוא תמיד בודד במסעותיו, בסודות שהוא נושא עימו, בנשמתו שאינה יכולה לחלוק עד הסוף עם איש, במרחק הנוצר בינו לבין אשתו, בנתק שבינו לבין הבן, בינו לבין עצמו. האם דרכו "לשרוף את הזמן" היא דרך חיים? או שהיא מקרבת את הקץ? האם הוא יותר אפר במאפרה, או יותר ניצוץ ההדלקה של סיגריה חדשה?
כשהוא נכנס לעבודה החשאית הזו, הוא לכאורה מממש פנטזיה של עצמו, להיות מישהו אחר, להיות כמה אנשים אחרים, לחיות את הדמויות שעליהן נהג לכתוב, כי הוא הרגיש נובל בתור מי שהוא. האם בכך הוא מצא שמחה? מיצוי? גץ? הרי גץ מתלקח, אבל כבה מיד, אם לא מטפחים את האש – הוא הופך לאפר. האם הוא עוד זוכר להיות הוא? האם השחיקה רבת השנים בעבודה, ששורפת את זמנו, היא שתאפיין את חייו עד אפר? או שהגץ ישוב ויתלקח?
מוטיב נוסף העובר כחוט השני ברומן שלפנינו – ואולי הוא זה שמסמל את התקווה – הוא מוטיב הזרע. בספר שנתנה לו אמו 'מאמר על הכימיה' של יונס יקוב ברצליוס, מתואר ניסוי שערך ברצליוס על זרע של צמח. "ברצליוס הבחין שלא סוג האוויר או איכותו, ואף לא טיב המים המשקים אותו, הם הקובעים את כושר שרידותו, אלא הצמח עצמו. הוא גילה שיש בצמח עצמו משהו שמאפשר לו לחיות בכל תנאי... אפילו באפרו מצא את אותו מרכיב שאיפשר לו לצמוח בכל פעם מחדש".
כשהוא מקבל על עצמו להיכנס לעבודה, הוא זוכר את ניסויו של ברצליוס "שתמיד יהיה בו זרע מספיק חזק להמשיך ולקיים אותו, והוא לא יאבד, גם אם ימנעו ממנו את האוויר שהוא רגיל לנשום, ויחליפו לו את המים ואת האדמה שהוא מכיר – משהו ממנו ינבט תמיד", ואולי בסופו של יום, רגע לפני שמאוחר מדי, ייאפשר לו הזרע שבו, "לצאת מן המאפרה" ולהתחיל עם גץ חדש ומוצלח יותר.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה