השפה של הבאקלוואה / דיאנה אבו-ג'אבר טור שבועי – ד"ר רותי קלמן – מנהלת הספרייה העירונית דימונה

משפחתה של דיאנה אבו-ג'אבר, מחברת הספר, עברה מירדן לארה"ב, חזרה לירדן, חזרה לארה"ב ובעצם קצת נתקעה בין שני העולמות. כשקראתי את חיבוטי הנפש, את הקריעה הנפשית הזו בין שני המקומות, נזכרתי בשירה של לאה גולדברג "אילנות", המולחן ומושר על-ידי אחינועם ניני: "אולי רק ציפורי מסע יודעות / כשהן תלויות בין ארץ ושמים / את זה הכאב של שתי המולדות.  איתכם אני נשתלתי פעמים, / איתכם אני צמחתי, אורנים,/ ושורשי בשני נופים שונים."

הספר "השפה של הבאקלוואה" הוא לא בשפה האנגלית, והוא לא בשפה הערבית. אלא הוא ב"שפה של הבאקלוואה" שהיא שפת האוכל. זהו ספר על משפחה, שהאוכל המסורתי שלה, הוא הדבק שמחבר אותם לעולם. זהו אוכל שכמעט ולא זקוק לתיווך של סכו"ם, כפי שנהוג בשבטי הבדווים המסורתיים: "אבי ואחיו טסים לכאן ולשם, לשם ולכאן, חוצים אוקיאנוסים ויבשות. הם חיים את חייהם באוויר, באתר שבין לבין, בארצות הגבול. בכל פעם שהם רואים זה את זה הם מבשלים, הם חופנים את האורז החמים בשקערוריות של כפות ידיהם, מעלים אותו על קצות אצבעותיהם, ולפעמים מאכילים זה את זה, מהיד אל הפה, באינטימיות רבה ביותר." (שם, ע' 350).

הספר שלפנינו הוא ספר של הסתכלות. דיאנה מתארת את ילדותה באמריקה, דרך הפריזמה של הארוחות המשפחתיות, ובעיקר מתוך התבוננות באביה, שהיא קוראת לו "באד", בדווי מירדן, הנשוי לאשה אמריקאית, אמה של דיאנה. באד הגיע עם כמה מאחיו ויחד ניסו להשתרש בארה"ב. אבל לא קל להם בין שתי המולדות. הוא מרגיש ירדני. בנותיו מרגישות אמריקאיות. דיאנה, הבת הבכורה, היא המורדת, המתווכחת, שרוצה להיטמע במקום, ובשלב מסויים היא חושבת שהצליחה. על הרקע הזה יש אין ספור חיכוכים בין שניהם: "שם לא הבית שלי." היא אומרת לו במהלך ויכוח לוהט "ולא איכפת לי מה אתה אומר. הבית שלי פה." באד אינו יכול להשלים עם דבריה "כך את מדברת אל אבא שלך?" פניו מתלהטות, ידיו מורמות, "את מתכחשת למוצא שלך, ולתרבות שלך ולכל המשפחה שלך!" "המשפחה שלי לא ירדנית," אני משליכה בפניו את הפזמון של שנות התבגרותי, "המשפחה שלי אמריקנית"!" (שם, ע' 200).

כשהמריבות ביניהן לא פוסקות. מגיעה אחותו של באד. היא לוקחת את הנערה למטבח. דרך הבישול והאפייה, חוכמת החיים של הדודה, ודרך הבאקלוואה, היא מביאה את השלום בין האב לבתו.

הבאקלוואה היא השפה של השלום וקירוב לבבות. הבאקלוואה היא סמל לאוכל בכלל, שמנחם ומחבר, והאוכל הזה, שהוא אוכל ירדני, ובחלקו הגדול מוכר לכולנו כמזרח-תיכוני, מתבשל בין דפי הספר, נאפה, ומריח, ונטעם, ומתכוניו מפוזרים בין הדפים כמטמוני זהב.