אנה אנקוויסט היא מספרת, משוררת, פסיכואנליטיקנית, בעלת הכשרה של פסנתרנית קלאסית, והיא היום אחת הסופרות הגדולות והמצליחות באירופה. ספר זה הוא האוטוביוגרפי ביותר מבין ספריה. בקיץ 2001 דרסה משאית למוות את בתה מרגריט, שרכבה על אופניה באמסטרדם.
מהו "קונטרפונקט"? ההגדרה בוויקיפדיה אומרת ש"במוזיקה, קונטרפונקט הוא צירוף של שני קווים מלודיים עצמאיים (או יותר) תוך יצירה של מרקם הרמוני ביניהם. מקור המילה 'קונטרפונקט' הוא הביטוי הלטיני "פונקטום קונטרה פונקטום" (נקודה מול נקודה). הצורות המוזיקליות הקונטרפונקטיות החיקויות העיקריות הן הקאנון והפוגה, אולם יכולים להיות קטעים קונטרפונקטיים שאינם חיקויים.
כאן בספר שלפנינו מדובר ביוהאן סבסטיאן באך, מצד אחד, ומדובר באשה, מצד שני. זה שכתב יצירה ארוכה בשם "וריאציות גולדברג", שלפי ספר זה נכתבה לבנו הבכור, וילהלם פרידמן, בנה של אשתו הראשונה, שנהרג. מי שמנגד היא זו שמבצעת את יצירתו, אבל בעצם משחזרת דרכו את חייה עם משפחתה ובעיקר את זכרון בתה :"כל וריאציות גולדברג הארבע-קוליות הזכירו לה חופשות, טיולים הרמוניים בתוך התחום המוגן של הרביעייה" (ע' 142) היא, הבעל. הבת. הבן.
כל פרק הוא וריאציה נוספת של באך, והוא פותח בשתי שורות של תווים. כשהיא חושבת על כך שבאך משתמש רק בשני קולות בווריאציות גולדברג ושאת שניהם "... מנגנים באותה היד, כשבראש ובמחשבה מפרידים בין שני הקולות. עם הזמן לומדים להבחין ביניהם בכל מקום. בגוף, בזיכרון, בשרירים, הם מצטרפים לשלם" (ע' 42) האסוציאציה אצלה היא לידת התינוקת שלה. כששתיהן היו אחת. כשהפרידו בין הקולות והגופים, והתינוקת הפכה לילדה, לנערה, לעצמאית, לשלם.
בווריאציה השישית היא נזכרת בלידת הבן, ואיך שהבת קיבלה אותו יפה. בקטע הנגינה היא חושבת: "מיד אחרי התיבה הראשונה הצטרף הקול השני לראשון, והוא נשמע כמותו, רק צעיר יותר, אולי צלול יותר?... " (ע' 61). ואז בא גיל ההתבגרות "הבת רבה עם האב. טריקת דלתות. רקיעת רגליים במדרגות... צעקות" (ע' 87). הווריאציה האחת-עשרה, היא זו שמזכירה לה זאת: "על כן התווים ניצב הקנון. הבאס עם תוויו החוזרים, ההולמים ללא-רחם, היה הבסיס, שעליו שוחחו זה עם זה שני הקולות. הם התפרצו זה לדבריו של זה. הם חלקו זה על זה. על מה שאמר האחד, חזר האחר בהיפוך מדויק של הדברים, ושני הקולות חוללו במהלכם שינוי עצום באווירה." (שם).
הווריאציה השלוש-עשרה "נוגה, ומעוטרת בזרים אינסופיים של תווים קטנים ועדינים" (ע' 90). "אכן היא בסולם מז'ור, ובכל זאת היא חסרת נחמה באופן שאין לבטאו במלים, והיא מבריחה אותה אל השולחן. היא לוקחת ליד את העיפרון. כתיבת אפיזודות מחייו של ילד היא המעט שאפשר לצפות לו מאם. להתחיל בכרונולוגיה, באלבום התמונות או במשהו אחר שיגרום לדברים לצוף ולעלות." וזה מה שהיא מנסה לעשות. דרך יצירתו של באך, היא מתחברת לזכרונות, את חייה של המשפחה, ובעיקר את חייה של הבת, שהיתה כה קרובה אליה.
האשה, שקשה לה עתה לחשוב על עצמה כאם, מביטה החוצה ולא מבינה איך העולם ממשיך להתקיים כהרגלו "הפצצה שהחריבה לתמיד מעגלי זיכרון, סינאפסות וקשרים, לא באה לידי ביטוי בחוץ. אולי קצת רעד. בלבול. לא כאילו מישהו עם סכין-קצבים משתולל לך במוח... מה אפשר לעשות? היא שואלת את עצמה. איך להתחיל בשיקום הקשרים שהוסרו? לנגן. נגינה בפסנתר מועילה. הודות לאימון החוזר ונשנה. הקשוב ככל האפשר, המפרך, טווה הפסנתרן הפגוע את הקשרים בין שני חצאי המוח... שיקום מלא אינו אפשרי". (ע' 192)
עתה, לאחר שעשתה את כל הדרך, וביחד עם באך היא מגיעה לווריאציה האחרונה, היא מרגישה את כאבו של באך על מות בנו, והיא מבינה ש"בשום מקום אחר ביצירה כולה לא חשה עד כדי כך את קירבתו של המלחין. היה נדמה לה שבאך לוקח אותה בידה ומוליך אותה דרך הווריאציה האחרונה הזאת. היא הלכה אחריו, בלא סייג." (ע' 201)
האם "קונטרפונקט" הוא סמל לאם ולבתה, על שני קולותיהן שהתמזגו ואהבו בחייהן, כשקולה של הבת מוסיף להתנגן בראשה של האם? או שהוא מסמל את באך שכתב והאשה שניגנה, שחייהם השונים, אך המשותפים ביגון האובדן, השתלבו למנגינה אחת מותאמת והרמונית, מנגינה בשני קולות?
קריאה נעימה
ד"ר רותי קלמן
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה