המסע לקומה השביעית מאת רחל הרפז / ד"ר רותי קלמן

המסע לקומה השביעית הוא מסע אל נבכי הזיכרון, הוא מסע עצמי של אישה זקנה, ילד קטן ושוטר. כל אחד והקרעים שבעולמו.
שלש נפשות בודדות מחפשות גאולה. חפציבה הזקנה, חיה בין זיכרון אהבתו היפה המוסיקלית של בעלה, אלכס, לזכרון מתן, בנה היחיד, שתיקשר עם העולם בבועות של קומיקס, הומור ומוח צלול, גם כשיתר גופו כבר סירב להגיב.
יועד הילד, הקטן, החכם, שרוצה לגדול ולהיות סופר, חי בצל הזכרונות והגעגועים לאמו, שנרצחה בשגגה על-ידי משפחת פשע. אביו עובד, וכשאינו עובד, נמצאת אשה חדשה בחייו, שאין לה שום נגיעה לילד. הילד מעדיף להסתובב ברחובות.

גבי הוא בחור בודד, שאשתו בגדה בו. הוא מתגרש ממנה, ובוחר להיות שוטר, כדי לכפר על חטא שביצע בחייו כנער עני. גניבת תיק מאשה. מתוך התיק, הוא לקח כסף לקניית נעלי אדידס, שהיו מבחינתו סמל לחיים הטובים. ברגע שהוא קונה את הנעליים. הוא מתבייש בעצמו, לא נועל אותם, ומניח לנער עני למצוא אותם ברחוב. את העודף הוא שם בקופסת קבצן, וכל חייו הוא מחפש את האישה ממנה גנב את התיק, כדי לבקש סליחה. בתור שוטר, הוא מתגלה כנשמה טובה. הוא מחנך חבורה של נערים, להם הוא משמש כמודל לחיקוי.

לכאורה, אין קשר בין שלוש הדמויות בספר, המועבר אלינו בעיקר דרך תודעתם של השלושה. אך למעשה, יש מקבילות לסיפורים השונים שלהם: תחושות הבדידות, הנטישה, הכמיהה למישהו קרוב שיעטוף באהבה. הם גרים באותה השכונה, ומסתובבים באותה המסעדה, ליד אותו סלון כלות, ומשתמשים באותו הפסיכולוג. לשלושתם יש רצון לעזור לזולת, לשלושתם יש רגע של רצון להתאבד (יועד, למשל, מחבר סיפור בדמיונו על תינוק ואשה בשמלה לבנה (52-53)). שלושתם מתאבלים על תינוק, שיכול היה להיות להם: מתן, בנה של חפציבה רצה תינוק ואשתו סירבה, הילד יועד כואב את אחותו העוברית שלא נולדה בגלל רצח האם, וגבי רצה בן ואשתו הפילה בכוונה את הוולד.

שמותיהם אינם מקריים: "חפציבה" – "אני חפץ בה" כך היתה אהבתו של אלכס, וכשהיא חוששת שכבר איש אינו חפץ בה, היא חושבת על הקץ. "יועד", הוא שמו של הילד. למי הוא יועד? ולֽמַה? והשוטר "גבי" – "גע בי", הרוצה שמישהו ייגע בנשמתו, הוא רוצה לחבוק בן, ואין לו, אך הוא נוגע בליבם של חבורת הנערים.
מדוע המסע הוא לקומה השביעית? כי כל קומה היא נדבך מעולמם של כל השלושה, כמו שאומר יועד על הזקנה העולה במדרגות "ואני חושב שכל קומה היא כמו שנים בחיים שלה... " ואם כל קומה היא באמת שיקוף וזיכרון לחייהם – בקומה השביעית הם מגיעים להווה, שבו מבעד ל"כלום" יש אור בקצה המנהרה.