נוילנד מאת אשכול נבו

כתבה: ד"ר רותי קלמן

למרות שהספר מכיל 547 ע', אני ממש, אבל ממש, מצטערת שהוא הסתיים! אשכול נבו, נכדו של ראש הממשלה השלישי של מדינת ישראל, לוי אשכול, כבש אותי לגמרי.
לראשונה בחיי קראתי ושמעתי ספר לחילופין. לקחתי דיסק של 'נוילנד' מהספרייה, ויצאתי לנסיעות ארוכות, כשאני נוהגת ומקשיבה לקולה של נועה לוצקי. הרומן ריתק, והנסיעה... חלפה ביעף. למותר לציין, שלא היה לי שום חשק לצאת מהאוטו, כשהגעתי למחוז חפצי.
רק לאחר 400 עמודים, כך הבנתי בדיעבד, כשהסתיימו הנסיעות הארוכות, נטלתי לידיי את הספר עצמו מהספרייה והתחלתי לקרוא מהמקום שהפסקתי באוטו.
אשכול נבו לקח אותי למסע ארוך. מסע של הגיבורים אל תוך עצמם, מסע של מני פלג, טנקיסט ירושלמי במלחמת יום הכיפורים הסובל מפוסט-טראומה, שלאחר מות אשתו נורית, האהובה והתומכת, כשהוא כבר בן 60, הוא יוצא לטיול תרמילאים בדרום אמריקה, ושם נעלמים עקבותיו. מסעו של דורי, בנו, שיוצא לחפש אותו, ובעצם לקבל תשובות על עצמו, על יחסיו עם אביו, על הזוגיות שהידרדרה, על בנו נטע. מסע של ענבר, צעירה חיפאית, הנוסעת לבקר את אמה בברלין, אבל מוצאת עצמה ממשיכה לשוטט, ועוזרת לדורי לחפש את אביו, ומסעה של סבתה, לילי, שהגיעה לארץ על ספינת מעפילים, רגע לפני מאורעות מלחמת העולם השנייה. מה השאירה מאחור, ומה נותר בלב.
לכל אחד מהגיבורים יש קול מיוחד משלו, עולם משלו, הנטוע עמוק בהוויה שלנו היהודית, הישראלית, העכשווית. הכניסה למחשבותיהם, רגשותיהם, ולשאלות המהותיות, האישיות והקולקטיביות – מעוררת גם בנו כקוראים שאלות רבות לגבי עצמנו, ולגבי הציונות.
הדמויות קשורות זו לזו, לעתים במבנה משולש בעל שלש זוויות ראייה (דורי+רוני+ענבר; לילי+נתן+פימה; ענבר+אלפרדו+דורי; איתן+ענבר+דורי וכולי), וכשהרקע הוא רומנטי ורגשות מתגלים, צפים או מוסתרים - ישנן גם החמצות. אב – את בנו, אם שמוותרת על אהבתה הגדולה בגלל ילדתה, ועוד.
וכחוט השני עובר בספר נושא הציונות. הוויכוח בין הדמויות מתנהל במישור המילולי – האם נכון היה להגיע דווקא לארץ ישראל ולא לאוגנדה, או ארגנטינה, או כל מקום אחר, שאין בו חבית חומר נפץ סביבתית? וגם במישור המעשי – אנו מוצאים חווה מיוחדת, שלא רק מנסה לרפא מכאובים, אלא גם לברוא מחדש מדינה חדשה="נוילנד", בניגוד לאלטנוילנד "= המדינה הישנה, ישראל. אין פיתרון בספר לשאלה, אלא רק קולות "בעד ונגד", כשמי שמוליך את הבשורה של 'נוילנד', עוטה זקן של הרצל, וחוזה מדי בוקר מדינה חדשה.
אי אפשר שלא להשוותו להרצל, לא רק בחזותו, ובעצם ניסיונו לברוא מדינה חדשה, אלא במחשבה, על אותם המפקפקים בו, שוודאי דומים לאלו שהיו גם בתקופתו של הרצל, שחשבו שהוא סתם מטורף, ולא האמינו שיצליח. כי מי יכול היה להאמין שממחשבה של הוזה אחד, נקים בסוף מדינה משלנו.