כתבה: ד"ר רותי קלמן
המונח "דֵזַ'ה ווּ" (מונח בצרפתית שמשמעו: "כבר נראה"), מתייחס למצב, שבו אדם מרגיש, שמה שקורה לו ברגע מסויים, כבר קרה לו בעבר.
מיכל הרטשטיין מחברת הספר "דז'ה וו", מפליאה לעשות שימוש בסיטואציה זו, אבל לא רק בה, אלא גם בסיטואציה ההפוכה הנקראת "זָ'מֵה ווּ" (שמשמעו: "לא נראה מעולם"). במצב זה, אדם מרגיש כאילו הוא נתקל לראשונה במילה, בחפץ, או באדם, כשבעצם הם מוכרים לו מקודם.
ורד, גיבורת הספר מתעוררת בגיל 16 בבית החולים אחרי תקופה של חוסר הכרה, לאחר שנפגעה קשה בראשה מתאונה. הוריה ומשפחתה מאושרים לראותה שבה לחיים וחוזרת לאיתנה, אך לאט לאט מתברר שהיא סובלת משכחה, ואינה זוכרת דבר מחייה שלפני התאונה. השכחה כוללת את הוריה, שהיא אינה מזהה אותם, משפחתה, שתי חברותיה מילדות, ענבל ודריה, החבר שלה, דוד, ואת עצמה. אבל היא כן זוכרת את השפה, ומתמטיקה, שבה היא הצטיינה.
עם הזמן היא לומדת להכיר מחדש את האנשים שמסביבה, אך בשום אופן אין היא מצליחה להתחבר לדוד שהיה חברה. מבחינתה הוא בן-אדם זר, והם נפרדים. המעגל החשוב מבחינתה הוא של שתי חברותיה הטובות.
שלושתן היו חברות עוד מהגן. כל אחת והאופי שלה. דריה מתאפיינת בסוג של התנשאות ופינוק. ענבל צנועה ומסתפקת במועט. "עד מהרה הבנתי שאני הייתי הדבק של השלישייה. דריה וענבל למעשה נאלצו להתחלק בי. לבדן, הן לא היו יכולות להיות חברות. תהום עמוקה חצצה בגישה של כל אחת לחיים. מדי פעם תהיתי ביני לבין עצמי אם הן בכלל סובלות זו את זו." (ע' 16).
יחסי הקנאה והאהבה ביניהן מגיעים לעיתים לשיאם, גם אצל ורד עצמה, שבינתיים נישאת לאמיר. ורד אינה נרתעת מלספר על תחושות הקנאה שלה בחברותיה במהלך השנים, כששלושתן כבר נשואות. הקנאה בעושרה של דריה המתחתנת עם אסי, קנאה במה שנראה לוורד כאהבה מושלמת בין ענבל לבין דוד, מי שהיה בעבר חברה של ורד עד לתאונה, בה איבדה את זיכרונה, תחושות התסכול שלה לאחר שהריונה המוקדם, מונע ממנה להתקדם בעבודה כפי שהייתה רוצה. כמי שתמיד הצטיינה בלימודים מעל ומעבר. היא מרגישה לא מסופקת, ומרגישה שפספסה את חייה. 16 שנים אחרי התאונה שלה, היא עוברת אירוע, שהופך שוב את חייה.
בספר מתרחשים מספר מצבים של ידע. מי שזוכר את עברו ואינו יודע מה עוד צופן לו המחר, מי שלא זוכר את עברו, ואינו יודע מה עוד יקרה לו, ומי שיודע את עתידו. וכל זה מלווה בשאלות דטרמיניסטיות של גורל. עד כמה האדם חופשי להחליט ולקבוע את גורלו, ועד כמה נקבע לו גורלו מראש. שאפו למיכל הרטשטיין על הספר המעניין, ועל הרעיון.
המונח "דֵזַ'ה ווּ" (מונח בצרפתית שמשמעו: "כבר נראה"), מתייחס למצב, שבו אדם מרגיש, שמה שקורה לו ברגע מסויים, כבר קרה לו בעבר.
מיכל הרטשטיין מחברת הספר "דז'ה וו", מפליאה לעשות שימוש בסיטואציה זו, אבל לא רק בה, אלא גם בסיטואציה ההפוכה הנקראת "זָ'מֵה ווּ" (שמשמעו: "לא נראה מעולם"). במצב זה, אדם מרגיש כאילו הוא נתקל לראשונה במילה, בחפץ, או באדם, כשבעצם הם מוכרים לו מקודם.
ורד, גיבורת הספר מתעוררת בגיל 16 בבית החולים אחרי תקופה של חוסר הכרה, לאחר שנפגעה קשה בראשה מתאונה. הוריה ומשפחתה מאושרים לראותה שבה לחיים וחוזרת לאיתנה, אך לאט לאט מתברר שהיא סובלת משכחה, ואינה זוכרת דבר מחייה שלפני התאונה. השכחה כוללת את הוריה, שהיא אינה מזהה אותם, משפחתה, שתי חברותיה מילדות, ענבל ודריה, החבר שלה, דוד, ואת עצמה. אבל היא כן זוכרת את השפה, ומתמטיקה, שבה היא הצטיינה.
עם הזמן היא לומדת להכיר מחדש את האנשים שמסביבה, אך בשום אופן אין היא מצליחה להתחבר לדוד שהיה חברה. מבחינתה הוא בן-אדם זר, והם נפרדים. המעגל החשוב מבחינתה הוא של שתי חברותיה הטובות.
שלושתן היו חברות עוד מהגן. כל אחת והאופי שלה. דריה מתאפיינת בסוג של התנשאות ופינוק. ענבל צנועה ומסתפקת במועט. "עד מהרה הבנתי שאני הייתי הדבק של השלישייה. דריה וענבל למעשה נאלצו להתחלק בי. לבדן, הן לא היו יכולות להיות חברות. תהום עמוקה חצצה בגישה של כל אחת לחיים. מדי פעם תהיתי ביני לבין עצמי אם הן בכלל סובלות זו את זו." (ע' 16).
יחסי הקנאה והאהבה ביניהן מגיעים לעיתים לשיאם, גם אצל ורד עצמה, שבינתיים נישאת לאמיר. ורד אינה נרתעת מלספר על תחושות הקנאה שלה בחברותיה במהלך השנים, כששלושתן כבר נשואות. הקנאה בעושרה של דריה המתחתנת עם אסי, קנאה במה שנראה לוורד כאהבה מושלמת בין ענבל לבין דוד, מי שהיה בעבר חברה של ורד עד לתאונה, בה איבדה את זיכרונה, תחושות התסכול שלה לאחר שהריונה המוקדם, מונע ממנה להתקדם בעבודה כפי שהייתה רוצה. כמי שתמיד הצטיינה בלימודים מעל ומעבר. היא מרגישה לא מסופקת, ומרגישה שפספסה את חייה. 16 שנים אחרי התאונה שלה, היא עוברת אירוע, שהופך שוב את חייה.
בספר מתרחשים מספר מצבים של ידע. מי שזוכר את עברו ואינו יודע מה עוד צופן לו המחר, מי שלא זוכר את עברו, ואינו יודע מה עוד יקרה לו, ומי שיודע את עתידו. וכל זה מלווה בשאלות דטרמיניסטיות של גורל. עד כמה האדם חופשי להחליט ולקבוע את גורלו, ועד כמה נקבע לו גורלו מראש. שאפו למיכל הרטשטיין על הספר המעניין, ועל הרעיון.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה