אניס מנאנסי מאת ניבה יוסף

כתבה: ד"ר רותי קלמן

מורה צעירה ללטינית, יוונית וצרפתית עתיקה, בשם אניס, הגדלה במקום קטן בשם נאנסי בחבל הלורן בצרפת, מחפשת משמעות. היא עוזבת את משפחתה, ואת עבודתה, ומגיעה לישראל, בעקבות הצעתו של ידידה פול לשהות בחדרו המושכר ביפו בזמן שהוא נוסע ליוון, היא מוצאת בכך הזדמנות להתאוורר, לראות עולם ולפגוש אנשים אחרים.

הספר יצא ב-2015, ומן הסתם נכתב לפני הפיגועים האחרונים בצרפת ולפני גל המהגרים, השנוי במחלוקת, הזורם לאירופה. אך הסופרת שמה בפיו של בעל בית הקפה ביפו, המשוחח עם אניס, את הנושא הנפיץ: "גם לכם יש שם הרבה קונפליקטים עם כל המהגרים המוסלמים שהתיישבו בצרפת... בעיר יש פצצה מתקתקת, רק שהצרפתים שאננים ולא מבחינים בה." ואניס עונה לו בפסקנות וברוח הצרפתית הדמוקרטית: "אני חושבת שטוב שבצרפת יש אזרחים מעמים שונים. אני מכבדת מאוד את התרבות שלהם. זאת מסורת לפתוח את הדלת למהגרים,"...

יש בה משהו עדין ותמים באניס. פתוח להקשיב, לראות, להרגיש. היא מתוודעת לתל-אביב, המוצגת בפניה קודם כל במלים של פול המתאר את הבנייה והתמורות המהירות בעיר: "כל מבנה הרוס הופך לבית קפה. כל בניין קטן – לגורד שחקים", ובכל השיחות שלה עם האנשים השונים שהיא פוגשת, חוזרת ההשוואה הבלתי נמנעת בין צרפת לישראל. בין החום שהיא מרגישה פה מהאנשים, והפתיחות הלעתים חודרנית של האנשים, לעומת הניכור שחשה שם. לעומת זאת, היא שבה ונתקלת בדימוי של פריס הרומנטית בעיני האנשים, כמו אורן, הצעיר שהם פוגשים בבית הקפה "הנסיך הקטן", המספר להם על רצונו להגיע לפריז לחצי שנה, לצייר, לחשוב על הציירים שציירו שם, וליהנות מהאווירה שם, מהבגט, מהגבינות, מהשקט ומהנוף.

כשהיא פוגשת את איתי החייל ליד עין כרם, בביקורה בירושלים, הם מדברים על החיים והיא מצטטת מהורציוס: "עליך לתפוס את היום, לקטוף אותו כמו פרח, לא לחשוב על העתיד, כיוון שאין לך מושג מה יקרה מחר. העתיד מעורפל ואינו ודאי לאיש מאיתנו". וזה מה שהיא עושה בעיקר. חיה את הרגע.