למצוא ולאבד מאת ברוק דיוויס

 כתבה: ד"ר רותי קלמן

במרכז הרומן "למצוא ולאבד" מככבת ילדה בת שבע בשם מילי בירד. הילדה הקטנה הזו, חווה מוות מוקדם של אביה, והיעלמות מסתורית של אימה, המשאירה אותה מתחת לקולבי הלבשה תחתונה של כל-בו גדול. האם לא חוזרת. אבל, הילדה, מילי אינה מבזבזת את זמנה על דמעות, ורחמים עצמיים. כבר כילדה קטנה היא יודעת, שכולם ימותו.
במשך שלושה ימים ולילות נותרת מילי במחבואה. בלילות – החנות שלה. היא משחקת בצעצועי החנות, מנסה בגדים חדשים ובעיקר, מנסה לחשוב כיצד לפעול כדי שאימה, שהלכה לאיבוד לפי הבנתה, תמצא אותה שוב. במהלך כל הרומן היא כותבת בכל הדרכים שברשותה "אמא, אני כאן", ומנסה ללמוד כישורי חיים ממה וממי שנקרים בדרכה, תוך כדי שאלות תמימות של ילדה, המעוררות אמפתיה בקורא.

שלושה מבוגרים עוזרים למילי לחפש את אימה בדרכים. כל אחד מהם איבד מישהו. קרל הקלדן, איבד את אשתו האהובה שנפטרה, וגם הוא, כמו מילי, צועק אל מול ארונה של אשתו "אני כאן, איווי, אני תמיד אהיה כאן". סטלה, נהגת האוטובוס, איבדה את אחיה הקטן, ולכן כשהיא מבינה שמילי הקטנה בצרה, היא נחלצת לעזור לה, ואגתה פאנתה, שכנתה של מילי, שאיבדה את בעלה ובעצם איבדה את טעם החיים, מבינה שמילי הקטנה היא הפתח שלה לחיות מחדש.
למרות גילם המתקדם, דומים אגתה וקרל למילי, הבוגרת לגילה. יחסם אל האובדן: מילי "וזה כואב, עמוק בבטן. כל המבוגרים שהיא מכירה לוקחים איתם כל הזמן חתיכות מהבטן שלה ולא מחזירים לה כלום"; קרל "הוא לא הרגיש את הכאב, כי כבר היה כאב בכל מקום". אגתה: "איך מזדקנים בלי לתת לעצב להפוך להכול?..."

כולם מתעסקים עם המוות, עד שהם לומדים להתעסק עם החיים. מילי  מנהלת מחברת של דברים מתים. אגתה אינה יוצאת מביתה, והיא מעבירה את יומה בישיבה על כסאות של רגשות:  כסא התדהמה, כיסא ההתבוננות, כיסא התיעוב וכולי.
קרל אוסף מקפים ממקלדות. הסבר אפשרי מועבר אלינו ממחשבתה של מילי המסתכלת בבית העלמין על תאריכי ההתחלה והסיום של המתים, וחושבת שהדבר הכי חשוב הוא המקף הקטן, כי הוא מסמל את כל הזמן והמעשים של האדם מהרגע שנולד ועד שהוא מת.
על כריכת הספר 'למצוא ולאבד', מופיעה תוספת לכותרת, המבהירה שזהו רומן על "חוכמת ילדות ועל הקסם שמתחולל כשאיש אינו מסתכל". ואכן גיבורי הספר הנטושים, לומדים לבד וביחד, את עובדות החיים, ואיך לחיות מחדש. כל אחד מהם איבד מישהו, אבל מוצא אחד את השני, ואת התקווה, ואת החיים החדשים הנובעים מרעות, מידידות, ומנתינה ללא תנאי. כמו-גם –  את החופש לנהוג קצת כמו ילדים, ולחוות שוב אושר, כשכבר נראה היה שהוא לא יגיע יותר לעולם.