זייפנית האמנות מאת ב.א. שפירו

כתבה: ד"ר רותי קלמן

בשנת 1990 פרצו שני גברים לבושים כשוטרים למוזיאון איזבלה סטיוארט גרדנר שבבוסטון. הם קשרו, את  השומרים שהיו במקום, וגנבו שלוש-עשרה יצירות אמנות גדולות, ביניהן – 'ים כינרת' של רמברנדט, 'הקונצרט' של ורמיר, וכמה מיצירות דֶגָה ומַנֶה. עד עתה לא נמצאו יצירות אלה, ולא פוענח שוד האמנות הגדול הזה.
מבחינתה של הסופרת ב.א. (ברברה א.) שפירו, היווה שוד זה את האינטריגר,  שדחף אותה לכתוב את הספר, בתור מי שהעריצה את גרדנר האספנית, עקבה אחר פעולתה ורצתה לכתוב עליה.
שוד האמנות הגדול, עורר את דמיונה של שפירו, וכך נולד הרומן שבמרכזו קלייר בר, סטודנטית לתואר שני באמנות, המתמחה בציורי הצייר אדגר דֶגָה, ומתפרנסת מהעתקות של ציורים, מה שאינו מספיק למחייתה, ולכיסוי חובותיה.

קלייר מקבלת הצעה מפתה ביותר מאיידן מרקל, בעל גלרייה נחשבת. איידן מספר לקלייר שלידיו התגלגלה התמונה החמישית מסידרת המתרחצות של דגה, שהייתה בין היצירות הגנובות ממוזיאון גרדנר (כל חובבי האמנות ודאי זוכרים את סידרת התמונות של דגה על המתרחצות, אבל התמונה החמישית "אחרי הרחצה", לא באמת קיימת, אלא היא המצאה של הסופרת, מה שלא מפריע לנו לדמיין את קיומה כתמונת המשך לסידרה).

בעל הגלריה מציע לקלייר סכום כסף עצום, והצגת תערוכה מיצירותיה המקוריות, ובתמורה – היא אמורה ליצור זיוף של הציור הגנוב שברשותו. את הציור המזוייף מתכוון מרקל למכור לקונה פוטנציאלי מהודו, ואחרי שזה יוציא אותה מהארץ – מתוך מחשבה שהוא מחזיק בציור המקורי – יחזיר מרקל את הציור המקורי למוזיאון גרדנר, שבוודאי ישמחו להשבת היצירה הגנובה.
קלייר מהססת. עד עתה פעלה רק בדרך חוקית. מותר להעתיק ציור ולמכור אותו כהעתק (רפרודוקציה), אבל אסור לזייף ציור. כלומר אסור לגרום למישהו להאמין שבידו העותק המקורי, כשאינו כזה. היא נכנעת כשהיא חושבת שבסופו של דבר ייצא מכך משהו טוב, שהרי התמונה הגנובה המקורית, תחזור למוזיאון, למקום שבו הייתה תלויה קודם לכן במשך מאה שנה.

קלייר מקבלת את ההצעה ואיידן שולח לה שתי תמונות. האחת היא התמונה המקורית של דגה והתמונה השנייה היא תמונה לא מפורסמת, אבל מאותה התקופה. תמונה זו נועדה להיות הבסיס שעליו תצייר קלייר את הזיוף. מכיוון ששני הציורים הם בני אותה תקופה – יעבור הזיוף את מבחן הזמן. היא מורידה את הבד העוטף את "אחרי הרחצה" ובמשך ימים שלמים היא נפעמת מהתמונה הנמצאת בסטודיו שלה. מפאת הכבוד שהיא רוחשת לדגה, מפאת הכבוד לתמונה (תמונה שהיתה תלוייה 100 שנה במוזיאון בעל שם עולמי), ומהמחשבה שלפניה ציור גנוב, שאיש לא יודע (מלבד איידן), שהוא ברשותה.
מכאן והלאה העניינים מסתבכים. האם המקור אכן צוייר על-ידי דגה? האם תוכר כנוכלת, או שתזכה לתהילת עולם? קיראו.