כתבה: ד"ר רותי קלמן
הדרמה
המחשבתית שעוברת על הַמְּסַפֵּר בתחילת
הספר,
כשהוא
מרגיש כאב בגבו התחתון ומתחיל "לאכול
סרטים",
הולכת
ומתפתחת לכדי מחקר אישי שלו לגבי המניעים
האפשריים לכאב.
חרדתו
גְּדֵלָה.
אבל הדרך
שבה הוא מתאר אותה,
דווקא
מעלה בנו חיוך.
פעמים
רבות במהלך הספר,
חשתי
שהדרך שבה בחר פואנקינוס להציג את אופיו
של הַמְּסַפֵּר,
מזכירה
מאד את התנהגותו של וודי אלן בסרטיו.
מין
רצינות כזו,
תהומית
קצת,
שדווקא
גורמת לנו לחייך.
למשל.
בתו
הבוגרת מתגוררת עם בן זוג בשם מישל.
מכיוון
שהוא מכיר מספר חברים לעבודה בשם זה,
הוא
חושב "לא
ייתכן שבתי תחיה עם איש שנקרא בשם של חבר
לעבודה"...
או כשהוא
עומד להיכנס לבדיקת ה-MRI,
מציע לו
הרופא שיבחר פיג'מה
מהערימה וילבש אותה,
כי המשטח
קר. הוא
מתלבט באיזו פיג'מה
לבחור "...כל
זה נעשה אבסורדי כל כך.
הרי
לא אעבור בדיקת MRI
בפיג'מה
מפוספסת..."
חלק
מהפרקים בספר הם בני שתי שורות בעלות אותו
אופי.
שורה
ראשונה מתארת את עוצמת הכאב ברגע הַסִּפֵּר,
ושורה
שנייה – את מצב הרוח.
"עוצמת הכאב: 6. מצב הרוח חרד" (ע' 20).
"עוצמת הכאב: 7. מצב הרוח: מרוקאי" (ע' 24).
"עוצמת הכאב: 8. מצב הרוח: מוכן להרוג" (ע' 25).
העידכון הזה מצחיק, והפער שבין הרצינות שבה הוא מעביר את הנתונים על מצב בריאותו ונפשו, לבין החיוך שבו אנו מקבלים את המידע, מתבטא בדברי סופי: "יש בְּךָ מין שילוב מוזר. אֶצְלְךָ אף פעם אי אפשר לדעת אם אתה שמח או מוטרד", ובדברי פולין: "אתה מצחיק." הוא מגיב: "באמת, חשבתי שאני קודר" והיא עונה: "כן. יש בְּךָ שילוב כזה, שמוצא חן בעיני. כשמקשיבים לך קשה לדעת אם אתה הקורבן בסיפור הזה או שבעצם אתה זה שמושך בחוטים."
"עוצמת הכאב: 6. מצב הרוח חרד" (ע' 20).
"עוצמת הכאב: 7. מצב הרוח: מרוקאי" (ע' 24).
"עוצמת הכאב: 8. מצב הרוח: מוכן להרוג" (ע' 25).
העידכון הזה מצחיק, והפער שבין הרצינות שבה הוא מעביר את הנתונים על מצב בריאותו ונפשו, לבין החיוך שבו אנו מקבלים את המידע, מתבטא בדברי סופי: "יש בְּךָ מין שילוב מוזר. אֶצְלְךָ אף פעם אי אפשר לדעת אם אתה שמח או מוטרד", ובדברי פולין: "אתה מצחיק." הוא מגיב: "באמת, חשבתי שאני קודר" והיא עונה: "כן. יש בְּךָ שילוב כזה, שמוצא חן בעיני. כשמקשיבים לך קשה לדעת אם אתה הקורבן בסיפור הזה או שבעצם אתה זה שמושך בחוטים."
וגיבורנו
זה,
מחליט,
שאם
הבדיקות אומרות שהוא בסדר,
צריך
לבדוק למה כואב,
או במילים
אחרות,
על מה
מצביע סימפטום הכאב.
מה הוא
מאותת לו.
מה הוא
לא עשה נכון במהלך חייו שגרם לו לטראומה,
או לכאב
פסיכוטי.
כדי
להבין זאת הוא עושה דברים הזויים,
"וודי-אלנים"
שכאלה,
כמו
למשל:
מופיע
לראשונה בביתה של בתו בשלוש לפנות בוקר,
כי באותו
רגע התחשק לו לראות את ביתה ולהכיר את בן
זוגה;
הולך
להתעמת עם מישהי,
שבגיל
8 לא
הזמינה אותו ליום הולדתה;
ומכריח
את גרושתו לעשות טקס פרידה "נכון":
לצעוק,
להטיח
עלבונות ולשבור רהיטים.
אבל
בנוסף להומור הדק,
אנו
מרוויחים גם כמה מסקנות חכמות והערות
יפות כגון:
"האם
הייתי צריך לעמוד מול פני המוות כדי להבין
שלא די להיות בחיים כדי לחיות?"
או
"כשסובלים
מכאבים,
לפעמים
די לפקוח את העיניים ולהסתכל סביב".
מומלץ.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה