כתבה: ד"ר רותי קלמן
ארי (אנג'ל אריסטו מנדוזה) שהוריו מקסיקנים והוא גר באל פאסו, עיר גדולה בטקסס, על גבול מכסיקו, מספר את סיפורו בלשון עבר, בעיניו של מתבגר, נער בן חמש-עשרה, חכם ומלאנכולי, המנסה ללמוד מה הוא אמור להיות.
יש לו אמא אוהבת, שתומכת מצד אחד ומאד רגישה לכל ניואנס קטן שלו, וקשוחה ובעלת כללים, מצד שני. הנה דו-שיח אופייני ביניהם: "אמא חייכה אלי. "אתה מתכנן לומר בוקר טוב?" "אני שוקל את האפשרות," אמרתי. "טוב, לפחות שלפת את עצמך מהמיטה." לקח לי הרבה זמן לחשוב על זה." "מה העניין של בנים עם שינה?" "אנחנו טובים בזה." זה הצחיק אותה."
אביו של ארי, חזר ממלחמת ויטנאם, כשהוא אב לתאומות ובן. מהמלחמה הוא חוזר איש אחר, כשהוא סוחב איתו את כל הצלקות הנפשיות בעקבותיה. ארי נולד אחרי אותה המלחמה, ובעצם קיבל אב שונה ממה שקיבלו אחיו, הגדולים ממנו בשנים רבות. אחיות גדולות ונשואות, הגדולות ממנו בשתיים-עשרה שנה, ולא ממש מתקשרות עם אחיהן הקטן, אב שותק ממלחמה ואח בכלא, שהמשפחה לא מזכירה אותו כלל, גורמים לארי לשתוק גם-כן "שתיקה יכולה לגרום לבן אדם להיות בודד מאוד... אז הייתי בנו של אדם שמלחמת וייטנאם שוכנת בתוכו. כן, היו לי כל מיני סיבות טרגיות לרחם על עצמי. גם להיות בן חמש עשרה לא עזר. לפעמים הרגשתי שלהיות בן חמש-עשרה זו הטרגדיה הכי נוראה".
אבל אז הוא פוגש בדנטה קינטנה. נער בן-גילו שלומד בבית ספר אחר. אינטלקטואל ומבריק, וכמוהו, בגיל ההתבגרות המבלבל "דנטה הפך לעוד תעלומה בעולם מלא תעלומות." שניהם, שונים לגמרי מהאחרים, ובכך נסללת הדרך לחברוּת ביניהם. הם כמובן בודקים כל הזמן את הדומה והשונה שביניהם "הבנתי שדנטה קורא כי הוא אוהב לקרוא. אני קראתי כי לא היה לי משהו אחר לעשות. הוא ניתח דברים. אני פשוט קראתי אותם... לא היינו דומים. דנטה ואני. אבל היו לנו כמה דברים משותפים... ההורים שלנו לא אהבו את מה שהטלוויזיה עושה לנפש של בני הנוער. שנינו גדלנו עם הרצאות שנשמעו פחות או יותר ככה: אתה נער צעיר! צא החוצה ותעשה משהו! עולם שלם מחכה לך בחוץ..."
הוריו של דנטה עוטפים אותו בחום משפחתי הכולל נשיקות וחיבוקים, שארי אינו רגיל אליהם. הוא מתחבר אליהם דרך שיחות אינטלקטואליות וישירות, ובין הוריו להורי דנטה, נרקמת ידידות, שעוזרת לכל הצדדים ברגעים היותר קשים של חיי הנערים המתבגרים והתוהים האלה, שאינם מקבלים שום דבר כמובן מאליו, שמנסים יחד לחקור את סודות היקום, את סודות המשפחה, ומה הם באמת רוצים.
הספר זכה בפרס פן/פוקנר וקיבל ביקורות נלהבות. אני מצטרפת.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה