כתבה: ד"ר רותי קלמן
הקריאה זורמת, מסקרנת ופותחת פתח לנשמתו של וילי, צעיר ממשפחה עשירה ואינטלקטואלית, שהצליח בעסקים ונחשב לאיש שידו בכל. וילי אהב לחיות את החיים במלואם, ניסה להביא אותם עד לקצה, לאתגר עצמו בספורט אקסטרים, ולאהוב את בת זוגו.
הוא מאלה שמשדרים יוקרה, פינוק ולעיתים יוהרה, אבל החיים נעצרים שלא כצפוי, בריצה אחת, בהולה מדי, בגשם.
בזמן שהוא מנסה לחצות את הכביש בדרך למונית שעצרה לו – כשהוא מנהל, בו בעת, שיחה בטלפון, בדרך לעוד יום עמוס של עבודה – הוא נדרס.
פעמים רבות אני מוצאת עצמי עוצרת ומתרה בעצמי שלא לקבל את חיי כמובנים מאליהם. היכולת הזו לחשוב, ללכת, לראות, לדבר, להיות מסוגלת לעשות כל מה שאני עושה, לראות את משפחתי האהובה מסביבי, ולחוות איתם רגעים רבים של אושר, היכולת הזו ניתנה לי במתנה לזמן מוגבל. אי המחשבה על כך היא סוג של יהירות. ראוי לנו להיות צנועים יותר, ולהבין, שכל מה שקיבלנו הוא מתת, ועלינו ליהנות מזה, בכל רגע, וכל עוד אנו יכולים.
והנה ויל, מתעורר לאחר התאונה, ומוצא עצמו משותק בארבע גפיו. ראשו צלול לגמרי, אך ליבו שבור לגמרי כי הוא קולט באימה את כל מה שאין הוא יכול לעשות מעתה והלאה. כי מה שהוא מעתה, אינו ה"ויל" שהיה רוצה להיות. הוא מדוכא וזועף, והמטפלות בורחות ממנו.
לואיזה היא צעירה מקומית פשוטה, שמוצאת עצמה מחוץ למעגל העבודה, לאחר שבית הקפה שבו עבדה נסגר. המשפחה מוצאת עצמה במצב קשה. האב, עומד לקבל אף הוא הודעת פיטורין מהמפעל שלו, האם מטפלת בסבא שנפגעו יכולותיו השכליות, ואחותה של לואיזה, מטפלת בתומס, הילד שנולד לה מחוץ לנישואין.
לואיזה, עם השכלה מינימלית, ללא הכשרה בשום תחום, וללא ביטחון בעצמה, אבל עם שכל ישר, מבינה שאין היא יכולה לבחול בשום עבודה שתוצע לה, והיא מגיעה לראיון עבודה אצל קמילה טריינר, אימו של ויל. היא מתקבלת, ומגיעה ליום העבודה הראשון שלה. האם עורכת ביניהם היכרות, ונתן, האח המוסמך, עוזב אותם לבד. "עמדתי באמצע החדר, ידי תחובות בכיסי, ולא ידעתי מה לעשות. ויל טריינר המשיך להביט בחלון כמו לא הייתי שם."
בהמשך. ילמדו ויל ולואיזה להכיר זה את זה היטב. היא תלמד את צרכיו ונשמתו, הוא, יבין מה היא מחמיצה בחיים, וילמד אותה להבין למה היא מסוגלת. נפלא.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה