תחנה אחת-עשרה מאת אמילי סנט ג'ון מנדל

כתבה: ד"ר רותי קלמן

הספר רב המכר ועטור הפרסים,'תחנה אחת-עשרה', הוא סוג של 'אחרית הימים'. כתוצאה ממגיפה, עולם ישן נגמר, ומתחיל עולם חדש.
אבל, כמו המוטו "הישרדות לא תספיק" (מתוך 'מסע בין כוכבים') – המודבק על הקרוואן של השחקנים-מוסיקאים, הנודדים ממקום אחד למשנהו – לא מספיק להיות גוף מוצל. חשוב  להציל גם את הנפש בעולם של תוהו ובוהו. לכן הם מציגים בדרכם, ממחזותיו של שקספיר, ומנגנים מוסיקה קלאסית.

רמזים מטרימים למה שעומד להתרחש אנו מוצאים כבר בהתחלה. ארתור ליאנדר, שחקן קולנוע ותיאטרון מפורסם, חוטף התקפת לב באמצע מערכה של "המלך ליר". מאמצי ההחייאה אינם מועילים והוא נפטר על הבמה. לאחר שהקהל עוזב, מרימים הנותרים מאחורי הקלעים, כוס לכבודו של ארתור, כשהם מביטים בשלג הכבד שיורד בחוץ "... הם ראו את הלובן מבעד לדלתות הזכוכית שבקצה המבואה. אבל מכאן, ליד הבר, השלג נראה כמעט מופשט, כמו סרט על מזג אוויר גרוע ברחוב שומם." (ע' 25). רמז לאוויר המלא בנגיף המסוכן כל כך, שיהפוך את הרחובות כולם לשוממים, ומכוסי שלג לבן, כמו דף לבן, של התחלה חדשה.

"מכל הנוכחים בבר באותו ערב, המוזג הוא ששרד הכי הרבה זמן. הוא מת כעבור שלושה שבועות, בדרכו אל מחוץ לעיר."  כך מספר לנו המספר הכל-יודע (שם), ואנו מתפקחים כבר בסוף הפרק השני.
כשקירסטן, בת השבע, מביטה במישקולת נייר של כיפת זכוכית שבתוכה מרחפים פתיתים לבנים זה "נראה לה הדבר הכי יפה ומקסים ומוזר... גוש זכוכית שענן סערה לכוד בתוכו." (שם). שוב, רמז מטרים לעולם, שאינו מאפשר לצאת מתקרת הזכוכית שלו. שבו כולם כלואים בעין הסערה-המגיפה, ואין לאן לברוח.

השחקן, הידוען, שעדת צלמי פפראצי, נמצאה תמיד בעקבותיו, עשה את הבחירות שהיטיבו עימו, ופחות – עם סביבתו. בימיו האחרונים, הוא מכה על חטא, מצטער על שלוש גרושותיו, שהחליף מהר מדי, על שנתן לבנו להתרחק עם גרושתו עד לישראל, על שלא ידע להעניק לאחרים, להרגיש אחרים, ולכאוב, כמו אז, בגיל שבע, כשליבו נכמר על ציפור, שליבה פירפר, אז, בכף ידו, פירפר ונפסק.  ולכן, בתוך האנדרלמוסיה שנוצרת עם השחקן הגוסס על הבמה, שוכחים פועלי הבמה לכבות את השלג המלאכותי, שממשיך ויורד על הבמה, וארתור, כמו קירסטן, חושב ששלג יורד מכל עבר, ונוצץ באורות, ושזהו "הדבר היפה ביותר שראה אי-פעם". (ע' 350).
ארתור מסמל אולי את דור ה"מבול", של העולם הישן, שמכה על חטא מאוחר מדי. ואז המגיפה "המבול" מחסלת הכל, ומטביעה את החושך תחת מעטה השלג. עכשיו אפשר לחלום, כמו קלארק, חברו של ארתור, ואוצֵר מוזיאון הציוויליזציה, על ספינות, כמו של נוח, שתגלנה עולם  חדש או תחנת חלל, כמו בקומיקס שציירה מירנדה.