יום חמישי, 28 בדצמבר 2017

צלו של רוזנדורף מאת נתן שחם

כתבה: ד"ר רותי קלמן


הספר 'צלו של רוזנדורף' נכתב 14 שנה לאחר הספר המוצלח של נתן שחם 'רביעיית רוזנדורף', שבה מככבת רביעיית נגנים על מיתרים. הרביעייה הוקמה על-ידי קורט רוזנדורף, כנר ראשי בפילהרמונית של ברלין. בריחתם לפלשתינה בשנת 1936 וקורותיהם, מסופרים על-ידי דמות בדויה של סופר יהודי-גרמני בשם אגון לוונטל. הסופר נצמד כצל להופעותיהם של  הנגנים והוא משמש להם כ"סופר צללים" וכחבר נפש קרוב של קורט רוזנדורף.

הספר שלפנינו מתאר תקופה אחרת, שבה ילדיו של קורט רוזנדורף, ארנון ומאיר, כבר גדולים ובעלי משפחה, ורוזנדורף נפטר. להלוויה מגיע לוונטל שמחליף כמה מלים עם האלמנה הטרייה, למרות שנראה שאינם מחבבים זה את זו, והוא בא גם לנחם את הבנים, כשהוא מצליח לדבר בעיקר עם ארנון, שיודע גרמנית. בפגישה זו עדיין אין ארנון יודע מיהו המנחם, שיילך ויתפוס מקום חשוב משל עצמו בסיפור. הצל, יהפוך לדמות המרכזית, עם הסתלקותו של רוזנדורף האב.

ארנון, היסטוריון במקצועו, מנסה ללמוד מאחרים, ומלוונטל עצמו, על חייו של זה וכחוקר הוא תוהה מה אמת ומה בדייה בסיפוריו של לוונטל על מעשיו בתקופת השואה. האם הוא זה ששוחרר מדכאו, או שהיה זה אחיו, ואיך? האם יש קשר בינו ובין מישהו המכונה "לוסיפר", שהתכתובת בינו לבין איש מנגנון הביטחון הגרמני בברלין נחשפת בפני ארנון?
בד בבד הוא לומד פרטים חדשים על חיי אביו, קורט רוזנדורף, ועל המשפחה שהייתה לו לפני השואה, וכמו תמיד, ההתגלות של חיי אחרים, משליכה ומקרינה גם על החיים של המתבונן. ארנון בודק גם את עצמו לאור האירועים המשתנים. כשהוא חוזר מפרנקפורט, לאחר שפגש את אחותו החורגת לראשונה, ישתנה גם הסיפור שלו, בהתאם לאנשים השונים להם הוא מספר. למי הוא יחשוף רגשות ויפרט, ולמי הוא יספר בשפה יבשה ומקוצרת. מה שמעמיד את אמינותו כהיסטוריון, בסימן שאלה.

וזו נקודה חשובה. לפנינו סופר (לוונטל), שמשפץ ומתקן בקולמוסו ובשפתו את ההיסטוריה שלו, כדי שימשיך לקבל את מעט הכבוד שלו הוא זקוק "כיום איני מבקש אלא הבנה. אני איש זקן, חולה, ערירי, וכל שנותר לי בחיים הוא אותו כבוד, שכל בחורון עם זכוכית מגדלת יכול לעוללו בעפר... כל אדם ישר שעולם אלים עדיין לא השחית את נשמתו יודע שהכניעה לאלימות אינה גוזלת מאדם את אנושיותו, אף לא את כבודו.... כשהבחירה היא בין חיים למוות, כולנו חלשים באותה מידה..."
למולו נמצא ההיסטוריון (ארנון). צעיר ישראלי, שלא חווה על בשרו, את אימי השואה, ולא עמד בניסיון שבו נאלץ לוונטל לעמוד. ההיסטוריה אל מול הספרות. העובדות היבשות אל מול הרגישות, שהיא מוטיב חוזר ומודגש. והשאלה המרחפת היא: האם חשיפת האמת היא באמת הכרחית בכל מקרה?

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה