כתבה: ד"ר רותי קלמן
המהנדס בגמלאות נתפס דווקא למילה 'שיטיון' (דמנציה), למרות שהנוירולוג מבקש ממנו שלא לקרוא למצב כך "בבקשה, מה פתאום שיטיון? לשם עוד לא הגענו. אל תקפוץ לאמץ לך משהו שאין לך מושג עליו, ואל תלבה פחדים מיותרים". אבל נראה שהמילה "שיטיון" מוצאת חן בעיני לוריא, מועצמת במוחו, ומתגמשת כמו פלסטלינה. ברצותו, הוא מסתתר מאחוריה, ומאשימה בשטויות שהוא עושה. ברצותו, הוא מתעלם, ומתעלה, ומפגין זיכרון הגובל בדמיון עז ומשוחרר, למגינת ליבו של בנו, המגלה דאגה ואכפתיות למצבו המידרדר של אביו.
ואכן מאותה פגישה אצל הנוירולוג, הוא עסוק באובססיה ב"שיטיון" שלו, ולא מפסיק להזכירו. נראה, שמרוב פחד לשכוח שמות, או מקומות, הוא באמת שוכח. כדי לנסות להתגבר על הבעיה, הוא מכניס את עצמו למצבים מגוחכים ומצחיקים, שלפעמים מועילים, אך בעיקר מסבכים אותו.
בעצת הנוירולוג להמשיך ולעסוק בתחומו, הוא חובר לעשהאל, מהנדס דרכים צעיר, כעוזר ללא שכר, בפרויקט של הקמת כביש צבאי סודי ליד מצפה רמון. מכיוון שבדרכו של הכביש נמצאת גבעה שעליה שוהים אב, בן ובת ממוצא פלשתיני שמצאו עצמם ללא זהות, מציע המהנדס בגמלאות לחצוב מנהרה בגבעה. אולי היא לא תהיה בשימוש רב, כי מדובר בכביש צבאי סודי, אך תהווה פשרה עבור הפלשתינאים, שבינתיים אימצו לעצמם שמות עבריים, והם נמצאים תחת חסותו של קצין צבא לשעבר, שהפך לפקח המקומי של רשות הטבע והגנים.
נראה שא.ב. יהושע מעמיד לפנינו סיטואציה פוליטית. יש בעיה של פלשתינאים, שיושבים כאן, אך הם ללא זהות. ויש כאן ניסיון לפתור את הבעיה בדרך של פשרה. לא להרוס את הגבעה עם שתי הדבשות, שעליה הם יושבים, אלא לבנות מנהרה שתעבור דרכה. לשם שינוי נבנית כאן מנהרה על ידי הישראלים, לשם שלום, ולא למטרות טרור. אבל האם יצליח המהלך? ומה יקרה למהנדס הדרכים בגמלאות, שיוזם את המהלך, שזכרונו מתעמעם לאיטו? סופו של הספר נותן לנו תשובה לא צפויה, אבל היא מזכירה סיטואציה שקיימת היטב בזיכרוננו הקולקטיבי.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה