'הקורא של ז'ול ורן' מאת אלמודנה גרנדס מספרדית: אינס ולר

כתבה: ד"ר רותי קלמן

שמונה שנים לאחר הסיום הרשמי של מלחמת האזרחים בספרד, עדיין מורגשים הֵדֶיהָ בכפרים שבאנדלוסיה. כך גם בכפר פואנסנטה דל מרטוס, שבו מתרחשת העלילה. אנשי הגרילה מסתתרים על ההר מפני הגווארדיה סיביל, המשטרה הפדרלית, ואנשי הכפר חצויים בדיעותיהם. לעיתים – מתוך פחד, יותר מאשר מטעמים אידיאולוגיים.

נינו בן התשע, גדֵל בתוך מטה המשטרה, שכן אביו שוטר. שוטר שנקרע בין מה שהלב מרגיש, לבין תפקידו, תפקיד שהוא ממלא בעל כורחו, כדי לפרנס את המשפחה בכבוד, ולהרחיקם מסכנה, האורבת בכל פינה. את קשיי ליבו, והקרעים שבנשמתו, הוא מספר רק בלילה, למרסדס אשתו, אמו של נינו, שמעבר לקירות הדקים, שומע גם־כן את השיחות של הוריו, וגם את בכיו ושברו של האב.

נינו הוא ילד נבון מאד, חד ראייה ומבין. מעבר לקירות חדר השינה שלו, בדירה שבתוך מטה המשטרה, הוא גם שומע את חקירות השוטרים, את הצעקות והבכי של האסירים. נוגע ללב, ניסיונו לגונן על אחותו הקטנה כשהיא נבהלת מאותם הרעשים "הקירות של בית-המטה לא ידעו לשמור סודות... קירותיו הדקים, מכוסי הנקבוביות, ספגו את הצעקות, מחאות חריפות חסרות תועלת, את רעש החבטות שנשמע כשגופי העצורים הוטחו אל הפינות... ואז שמעתי רעש אחר, קל, מתוק ובכל זאת עוד יותר נורא, הרעש שהשמיעו רגליה של אחותי פֶּפָּה כשצעדה על המרצפות. מה קורה, נינו? מה הם עושים? מה זה? אני לא יכולה לישון. הדמעות רעדו בקולה הדק, המבוהל, ועוררו בי קול בוגר, זה כלום, פֶּפָּה, רק סרט, הקול שלי נשמע עוד יותר משכנע כששיקרתי, הם שמו סרט... בואי, את רוצה שנשיר? אחותי בכתה ואני המשכתי לשמוע הכול, להבין הכול,... הארנבות רצות בים, הן רצות בים, הסרדינים על ההר... עד שאחותי נרדמה, צמודה אלי, חבוקה לגופי כמו ניצול שאוחז קרש הצלה, אבל אני עוד המשכתי לשיר בלחש את השיר הארוך ביותר שידעתי..."

בסתר ליבו מזדהה נינו עם אנשי ההר, הגרילה, ועם סנסרו הגיבור שלהם, שגם כשהוא מת, מישהו אחר הופך לסנסרו, כי מדובר בסמל, ולא בבן אדם מסויים. אבל כשמגיע המצב לידי עימות בין אנשי ההר לגווארדיה סיביל, אוספות האמהות במהירות את ילדיהן ומסתגרות, והילד נקרע בין נאמנותו ואהבתו לאביו, השוטר, איש הגווארדיה סיביל, לבין אנשי ההר.

מי שעוזר לו לעבור את התקופה הקשה והמתוחה הזו בכפר, הוא זר מסתורי, בן 30, שמגיע לאיזור ומכונה פפה הפורטוגזי. נינו נפעם מאורח חייו של הרווק המתבודד, ומבין, שמה שהוא מרגיש, אינו איזו הערצה כמו לאליל נוער "אני לא רציתי רק להידמות לו אלא להיות הוא ממש, לעזוב את החיים שלי כדי לעבור לחיות את החיים שלו, להתגורר בטחנה הישנה, לגהץ את הבגדים בזמן שישנתי עליהם, להעביר את הימים תחת קרני השמש ובלי חולצה, לחייך בשן חצויה, ושלא יהיה לי צורך אפילו לשאול את עצמי מאיפה היכולות שלי להקסים אנשים, לדובב אותם להנאתי ולהצליח לעורר בהם אמון, אפילו באלה שחשדו בצל של עצמם".

עוד דמות שמשמשת לו כדוגמא ומופת היא דונה אלנה המשכילה, שביתה עמוס בספרים. נינו נשלח אליה ללמוד כתבנות, ואחר כך שפות. אבל מֵעַל לַכֹּל, הוא גומע בשקיקה את כל ספרי ז'ול ורן שעל מדף הספרים שלה.

הקריאה בספריו של ז'ול ורן מוסיפה לו הבנה לגבי המציאות הסבוכה שמסביבו. כשהוא רואה את פפה הפורטוגזי מתלחש עם אביו, ושניהם יוצאים בהבעה רצינית מאד, הוא מפעיל את הידע שצבר מהקריאה "הודות לוורן הבנתי את הדברים טוב יותר, בדרך צבעונית, עוצמתית ומפורטת מהרגיל, הודות לנקודת מבטו הנבונה והפיקחית שבעזרתה הצלחתי לעקוב באותה קפדנות אחרי התהפוכות והסערות שכל כך ריגשו אותו... הספרים של ז'ול ורן, עוזרים לנער להחזיק מעמד גם בתוך בית המשטרה, ובתוך המציאות המאיימת שמסביבו. "המתים מנייר לא הותירו אלמנות, וגם לא יתומים שיבכו מעבר לשתי שורות, לכן אהבתי את הספרים האלה..."

אלמודנה גרנדס, מצליחה לפרוש לפנינו, דרך עיניו של נינו הצעיר, שמתבגר מוקדם מדי, את שׁוּלֶיהָ ונספחיה של מלחמת האזרחים האיומה שהתחוללה שם, ושאת הצלקות שהותירה אחריה, אי אפשר למחות עד היום מלב העם הספרדי.