כתבה: ד"ר רותי קלמן
"העור הרך של העפעפיים נפתח; אלומת אור בוהקת. גוף שרוע על החוף. רפרוף מהיר של הריסים כשהמודעות פורחת בפנים – ובבת אחת הוא ער. ההכרה מציפה אותו. הוא מרגיש את עור לחיו צמוד לחול הפריך והקר. בלבול. צלילים של הים. גלים נשברים ונסוגים, קול פצפוץ... כואב לו בכל מקום... מחשבותיו ממשיכות להתגלגל. איך הגעתי לכאן? האם משהו קרה לי? לפתע נוחתת עליו ההבנה. הוא עוצר בפתאומיות. רגע. מי אני? איך קוראים לי?..."
כך מתחיל סיפורו של "האיש ללא שם", או "מתיו" כפי שמכנה אותו האחות הטובה רודה, בבית החולים שאליו הוא נלקח. האיש שנמצא על החוף, אינו מדבר. נראה שאינו זוכר את עברו.
ד"ר אמה לואיס, מתמחה מבריקה במקרים של שיכחה. היא נקראת לטפל בו, ולנסות לבדוק, מה בדיוק לא בסדר. האם יש לו אמנזיה רטרוגרדית, שהיא שיכחה של כל מה שקדם למחולל האמנזיה, או פוגה דיסוציאטיבית, שבה האדם הפגוע עוזב את מקומו ועיסוקיו ועולמו הנוכחי, הולך למקומות אחרים, ומאמץ לעצמו זהויות חדשות.
הגעתה של אמה למקום, מלווה בחששות רבים, שכן, ארבע עשרה שנים קודם לכן, עזבו, היא, אימה, ואחיה, את המקום בטראומה גדולה בגלל האב. הזיכרונות מקשים עליה לחיות את חייה, אבל היא מנסה להניח אותם בצד, ולהתרכז במקרה.
שני דברים מפריעים לה במיוחד. האחד – הקירבה למקום האירוע ההוא שבעברה, והפחד שאנשי המקום יזהו אותה, והשני – המטופל שלה "מתיו". נראה שהוא מתחיל להיזכר, אבל בין הדברים שאותם הוא אומר, כשהוא מתחיל לדבר, מצויים פרטים, שרק היא ומשפחתה ידעו עליהם. כולל את שמה הקודם. איך זה יכול להיות?
אמה מבולבלת מאד. האם המטופל שלה, שאליו היא נקשרת, בלא שליטה, קשור לעברה? איך? האם הוא קשור לאביה שמת? אנשי התקשורת אינם מקלים עליה. הם צובאים על פתח בית החולים בניסיון לתהות על זהותו של "מתיו", ובנוסף, מתגנבת אליהם השמועה על זהותה של הרופאה. "למטה הקרנבל של אנשי התקשורת והמפגינים עדיין ממתין לבואי... שנינו, מתיו ואני, בעיניהם אנחנו לא אנשים כרגע, אנחנו סמלים... נבחרנו בניגוד לרצוננו. איש חסר זיכרון ואישה עם זיכרונות רבים מדי..."
מאחורי הקלעים רוחשים כוחות שאין היא יודעת מהם והקשר ביניהם יגיע לנקודת רתיחה. חייה בסכנה. הוא מפתיע. האם תוכל לעזור לו? האם זה אפשרי? מותח ומעניין. שווה קריאה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה