יום ראשון, 18 באפריל 2021

'צ'אדור נוטף מי גשם' מאת ריטה

כתבה: ד"ר רותי קלמן


ריטה יהאן-פרוז, שכולנו מכירים כזמרת גדולה ועוצמתית, מגיעה אלינו הפעם דרך המילים הכתובות, בספרה הרהוט והסוחף 'צ'אדור נוטף מי גשם'. ריטה מצליחה לגעת בנו בשפה ברורה ומתגלגלת, ועם קורטוב של הומור. היא מתארת את משפחתה, את חייה באיראן, את סיפורי המשפחה והשכונה, את הסכנות אותן חוותה ומהן ניצלה, את הסתרת יהדותה בסביבה המוסלמית, את העלייה לארץ ישראל ואת קשיי הקליטה: מרִשעות הילדים, שלא ממהרים להתחבר לילדה עם המבטא המוזר, ועד לחברות הטובות, שנותרו כאלה גם כיום.

עדיין, במולדתה, מנסה ריטה הקטנה לדמיין מהו ים. אחיותיה והיא מתכוננות לטיול מטהראן לים הכספי, ובכל יום הן מתכננות מה לקחת איתן בתוך הבוחצ'ה, הסדין שיהפוך לצרור, שיכיל את כל חפציהן בימי הנופש "ככל שניסו להסביר לי מה זה ים, כך הבנתי פחות. ככל שהשתדלתי לא הצלחתי לדמיין, בשום אופן, מהו מקום שיש בו המון מים, בלי סוף, כפי שסיפרו לי. ואיך שומרים את המון המים האלה? בגיגית? בקערה? במְכָל גדול?... האוטובוס נוסע כבר שעות ארוכות. מישהו קורא, "הנה! וכל הנוסעים מזדקפים ומקרבים את פניהם אל החלון. אני נמתחת למעלה ומרימה את ראשי. גם אני רוצה להשקיף על המראה המפתיע של כחול וטורקיז עז שנמתח מקצה לקצה, מתחת ליריעת השמים. זאת הפעם הראשונה שאני רואה את הים."

את ניצני אהבתה לשירה ולהופעות, אנו מוצאים כבר בילדותה, בדירה החדשה של המשפחה, כשהיא נמצאת בחדר שהופך למספרה של האֵם. "למברשת השיער המעוגלת נקשרתי יותר מכול. כשלא היה במספרה אף אחד מלבדי, אחזתי במברשת כאילו היא מיקרופון ושרתי כשהיא קרובה לשפתיי, בדיוק כמו הזמרות המפורסמות שאני רואה בטלוויזיה..." 

וכעבור זמן, כשהם כבר בארץ ישראל, למרות לגלוג הילדים, ודחייתם אותה, נמצאת לה הגאולה. בתחילת כיתה ד' נכנס לכיתה המורה החדש למוזיקה והודיע שהוא מקים מקהלה בבית הספר. "הוא פנה אל הטור שישבתי בו ושאל מי רוצה להיבחן. הלב שלי הלם והרמתי את היד. צחוק פרץ בכיתה... כל כך רציתי לשתות מים, אבל לא יכולתי לעצור, לא יכולתי לוותר. שרתי את השיר האחד שהכרתי בעברית, השיר שאבא לימד אותנו שם, באיראן: "הנה – מה טוב - ומה נ – עים"...זמזום הבוז סביבי לא פסק... השתתקתי, והמורה שאל: "איך קוראים לך?" ריטה." "יש לך קול א', ריטה, שבי." המורה לא חייך אבל עיניו חייכו, ואני נשמתי עמוק, להרגיע את הבהלה. קולות הגיחוך המרושע פסקו... ובפעם הראשונה מאז שעלינו לארץ הרגשתי תחושה של אושר ותקווה. אני שייכת. בפעם הראשונה.

זיכרונות של ריטה הילדה מנקודת מבטה של ריטה הבוגרת, המפוקחת, שלא שוכחת את מה שהיה, ומְשמרת עבר והווה יחד. חוויית קריאה אמיתית, עם רגעים – שחלקם מכמירי לב וחלקם מצחיקים. 

ואני? נהניתי מאד, וכבר קניתי את הספר לחברה שאבקר השבוע. מומלץ. 





אין תגובות:

פרסום תגובה