'קרן השמע' מאת לאונורה קרינגטון ; מאנגלית – דפנה רוזנבליט

 כתבה: ד"ר רותי קלמן

מריאן לת'רבי בת התשעים ושתיים, היא גיבורת הספר 'קרן השמע'. אין זו עלילה רגילה, ואין כאן התנהגות רגילה. לאמיתו של דבר גם המציאות הופכת לא רגילה, ועם זאת מתקבלת על ידי הקורא בסוג של הבנה, וכספרות בדיון במיטבה. 

ב'אחרית דבר' של ספר זה שנכתבה בידי אולגה טוקרצ'וק, היא מתייחסת לסדר העולם הפטריאכלי, שבו אישה בזקנתה נדחקת אל השוליים, אל החידלון החברתי, לרוב ללא אמצעים וחסרת כל השפעה. כך נראה מצבה של מריאן לת'רבי בתחילת הסיפור. היא זקנה. כבדת גוף וכבדת שמיעה. 

היא גרה בביתו של בנה ומשפחתו. אבל לאמיתו של דבר היא נדחקת לחצר האחורית "אם כן, אני מתגוררת עם גלהאד שלי, בעיקר בחצר האחורית..." "יש כאן גינה אחורית נאה שאני חולקת עם שני החתולים שלי, התרנגולת, המשרתת ושני ילדיה, כמה זבובים וצמח קקטוס המכונה אגבה." 

אבל אפילו המשרתת לא ממש "סופרת" אותה. "לא נראה לי שהיא רואה בי בת אנוש, ולכן מערכת היחסים בינינו אינה בלתי נעימה. צמח האגבה, הזבובים ואני הם הדברים ששוכנים בחצר האחורית, אנחנו חלק מהנוף, וכך היא מתייחסת אלינו." 

למרות כל זאת, איננו רואים את מריאן מדוכדכת. יש בה איזו שמחת חיים, וחיוניות, שנעלמת מעיניהם של הסובבים אותה, כי הם אינם רוצים לראותה ממה שמצטייר ממראה וגילה. כל זה אינו פוגם באהבתה לחיים, אפילו לא נכדה, רוברט, בן העשרים וחמש – שזורק אותה מהסלון כי היא מביישת אותו בעצם קיומה מול חבריו – אינו מצליח להעכיר את רוחה. 

"בכל אופן אני מביאה תועלת ועוזרת במטבח, הסמוך לחדרי. אני מקלפת ירקות, מאכילה את התרנגולת, וכפי שציינתי מבצעת גם פעילויות אחרות שדורשות כוח, כמו טאטוא האבק מחדרי בימי חמישי. אני לא מטריחה אף אחד ושומרת על הניקיון בלי שום עזרה."

מי שרואה אותה באור אחר לגמרי היא כרמלה, חברתה ושכנתה, שניחנה בדמיון מדהים, ובחיוניות לא פחותה מזו של מריאן. כרמלה קונה לה מתנות מפעם לפעם, ומריאן אסירת תודה. באחד הביקורים מצליחה כרמלה להפתיע את מריאן. היא נותנת לה במתנה קרן שמע, שאותה היא יכולה להצמיד לאוזנה, ולשמוע לא רק את מי שלידה, אלא אף ממרחק. כפי שהיא אומרת למריאן: "לא רק שתוכלי לשבת ולהאזין למוזיקה יפה ולשיחה מאירת עיניים, גם תיהני מהאפשרות לרגל אחרי כל בני משפחתך ולשמוע מה הם אומרים עלייך, וזה בטח יהיה משעשע מאוד".

קרן השמע אכן עוזרת לה לשמוע מה אומרים עליה, מה מדברים בסביבתה, ומאפשרת לה להתגבר על בעיית השמיעה, וגם לדעת מה באמת חושבים עליה. בעזרתה, היא מגלה, שבני המשפחה מעוניינים לסלקה למעון של נשים סניליות, כשבעצם, ברור לנו הקוראים, שהיא כלל לא סנילית.

מריאן מגיעה למושב הזקנות המנוהל בקפדנות ובחוסר רגישות מוחלט על ידי פסיכולוג בשם ד"ר גמביט ואשתו. שניהם מטיפים לזקנות אימרות צדקניות ומוסריות, אך הם עצמם מושחתים ומתעמרים ומעליבים אותן השכם והערב.

למרות זאת, רוחה הטובה של מריאן שורה עליה גם במקום הזה, שאליו נזרקה, כחפץ שאין לו שימוש. ביחסה אל האחרים, ואל עצמה, היא מראה שניחנה בחשיבה, באופטימיות, ברצון טוב, במידת הרחמים, ובחיות רבה. היא מעודדת, יוצרת קשרים, עובדת ועוזרת כשהיא יכולה. הנשים מתייחסות אחת לשנייה. רובן בכבוד. אבל כולן, עם אישיות מעניינת, תוססת ובהחלט לא כזו שעבר זמנה.

העלילה נעה בין מציאות לדמיון. אחד הדברים המטאפיזיים שמתרחשים שם קשור לתמונת הנזירה הקורצת, התלויה בחדר האוכל בדיוק מול פניה של מריאן, היושבת תמיד באותו המקום. משהו באשה שבתמונה מושך אותה והיא ממציאה לה שם ספרדי ארוך. היא אינה יודעת כמה השפעה באמת היתה ותהיה לדמות זו עליה. רמז למטאפיסיקה ניתן להבין לדוגמא מתוך מכתבה של חברתה כרמלה. כרמלה מציינת שהיא חלמה על נזירה שקורצת, מהלי שידעה שדמות הנזירה הקורצת מופיעה בארוחתה של חברתה מדי יום. וכשקריסטבל שואלת את מריאן לפשר התעניינותה בנזירה שבתמונה, ההמשך הופך ליותר ממעניין.

ההתרחשויות יילכו ויתפתחו. עדת הנשים תתחברנה לאחווה מיוחדת ופעילה ותדענה את מי להרחיק מהמקום. וכאן מציינת אולגה טוקרצ'וק באחרית הדבר: "לאונורה קרינגטון מבינה את המקום החתרני והאקסצנטרי שמתוכו פועלת האישה. בציוריה ובכתביה היא מפליאה להשתלב באמונתו של אנדרה ברטון בדבר ההכרח לקרב את האומנות לאלכימיה או ללא-טבעי.... קרן השמע הוא טקסט הרמטי בכך שהוא מתייחס לדברים מוסתרים, מודחקים ונשכחים... העין הקורצת אומרת לנו שנכניס את הכול בין מירכאות ונאמין ב"כאילו" הזה, שהוא יסוד מוסד של מיתוס ושל ספרות.