כתבה: ד"ר רותי קלמן
"זה שבוע שהוא מתעורר בכל לילה בבהלה, מזיע ומתנשף, רדוף תמיד בידי אותו זיכרון: מראה הבלהות של רגעיה האחרונים של קייט... הם זכו לארבע שנים של אושר מושלם. ארבע שנים של הבנה עמוקה, הזמן הדרוש להניח את היסודות לקשר אהבה שלא עמדו לחוות. מפגש כמו שלהם קורה רק פעם אחת בחיים, הוא היה משוכנע. והמחשבה הזאת היתה בלתי נסבלת מבחינתו."
המרצה מתיו שאפירו לא חזר ללמד ולהפנט את הסטודנטים שלו לפילוסופיה כבעבר. שכן הוא עדיין לא הצליח להתאושש ממותה של אשתו האהובה בתאונה טרגית, שנה קודם לכן ב-24 בדצמבר שנת 2010, בשעה שעמדה לחזור לביתה ממשמרתה בבית החולים. מה שבעיקר מחזיק אותו מליטול את חייו, שניטל האושר מתוכם, היא בתו אמילי, בת הארבע וחצי. "הוא התפתה לא פעם לפתרון קיצוני... אבל בכל פעם עצרה אותו המחשבה על הכאב שיסב לאמילי. לא היתה לו זכות לגזול מבתו את אביה ולהרוס את חייה. ההלם של השבועות הראשונים פינה את מקומו למנהרה ארוכה של עצב. החיים נעצרו בידי העייפות והייאוש האינסופיים. מתיו לא נלחם עוד. הוא נותר מובס, אבֵל, אדיש לחיים. הוא לא הצליח להשלים עם האובדן. המחר מבחינתו לא היה קיים עוד."
לאחר שהוא קונה מחשב ישן ומשומש מסוג "מקבוק" ממישהו שערך מכירת חצר, הוא מגלה כמה תמונות שלא נמחקו. הוא מגלה שאת הצילומים צילמה מישהי בשם אמה לבנסטיין. ולכותרת מצורפת כתובת הדוא"ל שלה. רגע לפני שמתיו מעביר את הצילומים לפח המיחזור של המחשב, הוא מחליט לשאול אותה בדוא"ל אם היא רוצה את תצלומיה בחזרה.
הוא מקבל תשובה מאמה לבנסטיין, שמסתבר שהיא עובדת כעוזרת סומליה-ראשי במסעדה מפורסמת "אימפרטור" מרכז רוקפלר שבניו-יורק. היא כותבת לו: "דומני שטעית בכתובת. אכן, יש לי מקבוק, אבל מעולם לא מכרתי אותו, ולכן התמונות שברשותך אינן שלי."
ההתכתבות בין השניים נמשכת והם מחליטים להיפגש במסעדה איטלקית קטנה באיסט וילג' בשם "מספר 5". מתיו, שזו לו הפעם הראשונה מאז מות אשתו, שהוא נפתח לחשוב על מישהי, מתרגש. גם אמה – מצידה. הם קובעים ל-20 בדצמבר באותה המסעדה לשעה 20:00.
כל אחד מהם מגיע בתאריך הנ"ל, ובשעה הנקובה הזהה. אך הם אינם נפגשים... כל אחד מהם יושב במסעדה במשך זמן מה, וההתרגשות של הפגישה המיועדת, הופכת למפח נפש ולכעס גדול זה על זה. הם שולחים הודעות זה לזו דרך הנייד לדוא"ל, אך הם אינם מקבלים תשובה זה מזו.
כשיחזרו מאוכזבים ומושפלים לבתיהם, הם יכתבו זה לזה מילים קשות של זעם, ולא יבינו איך השני/השנייה טוען/ת שכן היו במסעדה, בשעה שהם עצמם היו שם ולא ראו זה את זו. כשיתחילו לברר פרטים, הם יבינו שהזמן הוא שהיתל בהם. היא חיה ב-2010 והוא ב-2011. ההבנה הלא-מובנת הזו, תביא אותם לחשוב, כל אחד לחוד, איך הם בכל זאת יכולים להפיק תועלת מהמצב.
הסופר גיום מוסו משחק עם דמויותיו ועם הזמן, ומביא לפנינו סיפור מתח מדהים בהתהפכויותיו. האם יצליחו גיבוריו לשנות את הגורל שכבר התרחש, ולהחזיר את גלגל הזמן לאחור? האם יצליחו ליצור "מחר" אחר? מרתק. קיראו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה