'להחליף את המים של הפרחים' מאת ואלרי פרין מצרפתית: אביגיל בורשטיין

כתבה: ד"ר רותי קלמן

שני סיפורים כרוכים זה בזה ומשפיעים זה על זה ברומן 'להחליף את המים של הפרחים'. ראשון וראשי הוא סיפורה של ויולט טוסן, שלא הכירה מעולם את הוריה; שהועברה מבית אומנה אחד למשנהו. שלמדה להסתדר לבד, ולמלא את תפקידיה בלא טרוניות, גם כשפיליפ טוסן, בעלה העצלן והבוגדני, נעלם שוב ושוב, עד שהוא נפקד מחייה למשך תשע עשרה שנים.

ויולט משמשת כשומרת בית קברות. בתפקידה זה היא מנהלת את הרישומים של כל ההלוויות, מתעדת את הקהל, ההספדים, הלוחיות שמצמידים קרובי הנפטר לארונו, מוכרת פרחים, ומגננת. היא יודעת בדיוק מי פוקד את הקברים, משמשת אוזן קשבת ודיסקרטית לצערם או לסיפורי חייהם, ומטפלת בפרחים השתולים ברחבי המקום, לבקשת המשפחות. גם כשאין לנפטר מי שייטפח את סביבתו האחרונה.

היא גרה בבית הקברות. המטבח פתוח לכל האורחים, ולעובדי בית הקברות, שהם חבריה. שם, באזור שהיא מכנה "החורף", היא לובשת בגדים אפורים וכהים, שהם ייצוגיים יותר ומכבדים יותר את משפחות הנפטרים. כשהיא עולה לקומה השנייה. שם זו ממלכת האביב שלה, שמלאה בבגדים צבעוניים, שבעזרתם היא מנסה לחיות ולמצוא רגעים של אושר, גם אחרי האסון האישי שחוותה, ושהביא אותה לעבוד בעבודה זו. לחיות בצל המוות.

כמו שהיא משמשת משען ונותנת כוחות לאנשים הבאים בשערי המקום, כך ישנם אנשים טובים שעוזרים לה. שלושת חופרי הקברים: נונו, גסטון ואלוויס; שלושת הקברנים: האחים לוצ'יני; והאב סדריק דורה. "כל הגברים הללו מגיעים אל ביתי כמה פעמים ביום. הם באים לשתות כוסית או לאכול בריוש. הם עוזרים לי גם בגן הירק, אם צריך לסחוב שקי אדמה או לתקן דליפה. אני מחשיבה אותם לחברים, לא לעמיתים.  גם כשאני לא כאן הם רשאים להיכנס למטבח להכין לעצמם קפה ולשטוף את הספל לפני שהם הולכים." 

מי שגילה לה את עולם הפרחים, גידול הירקות, והגישה החיובית לחיים היה סשה, שומר בית הקברות הקודם, שלאט לאט הצליח להחזיר אותה לחיים ולשמחות הקטנות שבגידול פרחים, ירקות ורגשות טובים "החיים העיקריים כבו, הר הגעש גווע. אבל הרגשתי ענפים מבצבצים, שבילים מקבילים צומחים בתוכי. הרגשתי את מה ששתלתי. שתלתי את עצמי... די בסדק זעיר כדי שהחיים יחדרו לתוך הבלתי אפשרי."

ביום שבו מגיע ז'וליאן, פקד במשטרה של מרסיי, ורוצה לדעת מיהו גבריאל פרדון, הקבור בבית הקברות שלה, היא מתוודעת לסיפור הרומנטי של גבריאל פרדון, עורך הדין המוערך ולאהובתו אירן, אימו של ז'וליאן, שביקשה בצוואתה, להניח את כד האפר שלה לאחר מותה, ליד קברו של גבריאל פרדון, ולא לצד בעלה. ז'וליאן, שמגיע לעיתים עם בנו בן השבע, נתן, מטשטש את הגבולות שבנתה לה בין החורף לאביב. מפיל את החומות שבנתה סביבה, ומביא אור אחר לחייה. 

ואלרי פרין, מחברת הרומן היפה הזה, שמה בפיה של הגיבורה שלה, מחשבות שמרפדות לי את הלב. לא בגלל שהן מתוקות או טובות. אלא שהן חכמות, רגישות, יודעות לבחון, לראות. לחשוב מקורי, ולהגיד אמיתות פשוטות גם אם הן לא פוליטיקלי קורקט.

וכמו שנכתב על עטיפת הספר: "להחליף את המים של הפרחים הוא ספר מענג שכולו שיר הלל לדברים הקטנים והפשוטים בחיים, שהם גם הדברים החשובים בהם. ויולט מגלה, יחד עם הקוראים המלווים אותה במסעה, שגם בכאב יש הבהוב של אושר, שגם בעצב יש התרגשות, שעדיין יש סיבה לקום בכל בוקר ולהריח את ריחם של הפרחים".