כתבה: ד"ר רותי קלמן
האקטואליה בתקשורת מרבה להזכיר את איתן בירן-פלג, הילד הקטן ששרד לבדו את אסון הרכבל באיטליה, ואיבד באחת חמישה מבני משפחתו: את הוריו, את אחיו הקטן, ואת סבה וסבתה של אימו, זיכרונם לברכה. אסון האוטובוס והמונית ליד חורפש, מוסיף עוד טרגדיה משפחתית גדולה וקשה, כשראובן בן־אלי ששרד יחידי את המונית המרוסקת, איבד ברגע אחד את כל היקרים לו, אשתו, מורן, ושלושת ילדיו: דקל, ליאם ואנאל, זיכרם לברכה. ליבנו איתו. אבל האם באמת אנו מסוגלים להבין ולקלוט איך נראה היום שאחרי לאותם ניצולים? במקרה של איתן, מדובר בטרגדיה נוספת שבה משפחות שני הוריו, אינן מצליחות להגיע להסכמה הדדית ומשותפת, באשר לשאלה מי מהן תגדל אותו, ובאיזו ארץ. במקרה של בן-אלי, הוא יצטרך הרבה מאד אהבה מסביב כדי שגם ליבו ישרוד, ולא רק גופו. אנו מאחלים לו כמובן להצליח להתאושש.
אני מזכירה את המקרים האלה, שכן בדיוק סיימתי לקרוא את הספר 'אדוארד היקר' מאת אן נפוליטנו. אדי (אדוארד) בן השתים-עשרה, הוא היחיד, ששורד התרסקות מטוס עם 191 נספים. ביניהם אימו ג'יין, אביו ברוס, ואחיו ג'ורדנו.
דודתו לייסי ודודו ג'ון – שניסיונותיהם להביא לעולם ילדים משלהם עולים בתוהו – שוהים ליד מיטתו בבית החולים. כשהוא משתחרר הם מביאים אותו אל ביתם, ומנסים בכל כוחם לעזור לו להתאושש, לחסוך ממנו את לחץ התקשורת מחד, ואת פניותיהם הרבות של קרובי הנספים, שרואים בו קשר אחרון ליקיריהם, מאידך.
בשלב הזה של חייו – כשהכל עוד טרי, והוא עצמו אינו יכול להתמודד עם המחשבה על האובדן – ההרחקה מהתקשורת, מהמכתבים הטובים והתובעניים־משהו מתבררת כנכונה. אבל כשהאחות לוקחת אותו לטיול במסדרונות בית החולים, הוא נחשף בעל-כורחו לעיניים הסקרניות המביטות בו, ולאלה שבוכים. "הבוכים הם הגרועים מכולם. אדוארד משתדל לא להסתכל, אבל יפחותיהם רועמות כמו צלילי עוגב ושואבות את כל האוויר שבנמצא. לא נעים לו שהם תוחבים את רגשותיהם אליו בשעה שעצבותו ופחדיו שלו עצומים, עד שהוא נאלץ להסתתר מפניהם... ואז האחות מגיעה לקצה המסדרון והדלת האוטומטית נפתחת והם בחוץ. הוא מביט ברגליו הפצועות כדי לא לראות את השמים הקטלניים."
אדוארד אינו מסוגל לישון בחדר הילדים בבית דודיו, שהיה אמור להיות של ילדים שלא נולדו. כשהשכנה ובתה שיי, בת גילו, נכנסות, הוא מבין, אינטואיטיבית, שרק בחברת הילדה הזו הוא יהיה מסוגל להיות הוא. הוא מגיע כל לילה לישון למרגלותיה בשק שינה. היא מקבלת אותו בטבעיות. יודעת מתי לדבר, מתי לשתוק, ותמיד אומרת לו את האמת. הוא מרעיב את עצמו, כאילו להאשים את עצמו שהוא שרד וכל השאר לא. למה דווקא הוא? האם זה מזל? גורל? האם יועד לו למלא את משאלותיהם, חלומותיהם של הנספים? או של קרוביהם? כפי שהוא מבין מהמכתבים שגודשים את התרמילים שבמוסך דודיו, ומתחילים כמעט כולם במילים "אדוארד היקר".
"המשימה שלך מאז הפעם הראשונה שבה נפגשנו, היא ללמוד לחיות עם זה" אומר לו בסוף ד"ר מייק, הפסיכולוג שאליו הוא נשלח על ידי דודתו ודודו. השנים הבאות לא יצליחו להרחיק ממנו את המקרה, אפילו לא לדקה. אבל, הוא מבין, שלמרות שלא יוכל להיות כל מי שהם היו, ולא יוכל להגשים את שאיפותיהם לטובת קרוביהם, הוא יוכל לנצל את זה לטובה. כפי שאומרת לו מאדאם ויקטורי, המזכירה, לא בכדי, את פלורידה, האישה הצבעונית עם הפעמונים בחצאית, שהיתה במטוס, וטענה שהיא זוכרת את כל גלגוליה הרבים. בעזרת מעשים למען אותן משפחות, ובעזרת שיי, ודודיו האוהבים. הוא יתאושש.
אן נפוליטנו, מחברת הספר נוקטת במספר דרכים מיוחדות להנציח וּלְשַׁמֵּר אֶת זִכְרָם של 191 הנספים בתאונת המטוס:
אנדרטה יפה מוקמת לזיכרם, ובה מפוסלת להקה בת 191 סנוניות כסופות בצורת מטוס, שנוסקות אל האוויר. כאילו הם עדיין בתנועה, בהמראה, בחיים.
מאדאם ויקטורי, גלגול של פלורידה, האישה מהמטוס, מאפשרת הנחה מנחמת קמעה, שאולי הנשמות של כל נוסעי המטוס, ממשיכות להתגלגל אי שם בעולם בתוך גופים אחרים.
אן נפוליטנו בנתה את הרומן כך שתבנית הפרקים בספר, מטיילת בין אדוארד המתאושש לאיטו, וגדל, ומתקדם בחייו, ובין אותן שעות אחרונות של הנוסעים, שמתמלאות באין ספור מחשבות, חלומות, תהיות, תשוקות, אהבות, ותקוות לעתיד, שמילאו את ליבם ומחשבותיהם של הנוסעים בשעות הטיסה, מה שנותן הרגשה שהם עדיין חיים.
זיכרונו ומשאו של הילד, אדי-אדוארד ש"גורר בעקבותיו 191 מתים, כמו מצנח שנופל" ויודע ש"אם הנוסעים הם חלק ממנו וכל הזמן וכל האנשים מחוברים זה לזה, אז האנשים במטוס קיימים בדיוק כמותו. ההווה אינסופי וטיסה 2977 ממשיכה הלאה, חבויה בעננים."
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה