כתבה: ד"ר רותי קלמן
ספר זה נכתב ב-2007, אבל המסר שלו צריך להדהד בלב קוראיו גם היום, בעידן שבו נוח לכולם להתכתב ברשתות החברתיות, במקום לדבר ולהיפגש.
אם ובת גרות יחד בבית, אבל לא באמת נמצאות יחד. לא זו עם זו, ואפילו כמעט שלא זו לצד זו. האֵם היא רופאה מיילדת. עבודה תובענית, בשעות לא שעות, והיא כמעט ולא בבית. הילדה, קלייר, נמצאת בשנתה החמש-עשרה מתחילת העלילה, ועד גיל שבע-עשרה – בסופה. מכיוון שהיא רוב הזמן לבד בבית, או אצל חבריה, או בבית הספר, הן מְתַּקשרות כמעט אך ורק במכתבים. כשהן משאירות את מכתביהן/פתקאותיהן על המקרר.
וכך, מצטיירת תמונת יחסיהן. אך ורק על פי הפתקאות שעל המקרר:
"אמא, קניתי את כל מה שביקשת, חוץ מהעוף והשעועית. מה-זה קפוא בחוץ, וכשסחבתי את השקיות הביתה חשבתי שתכף ינשרו לי האצבעות. אני צריכה דחוף כפפות חדשות. אולי נלך בשבת לקניות – את לא עובדת בסוף השבוע, נכון? מקווה שעבר עלייך יום נפלא??? ק."
"כשתחזרי מחכה לך ספגטי בולונז. אוהבת, אמא."
"אני צריכה לרוץ, יש לי משמרת בסוף השבוע. מצטערת. אוהבת, אמא.
"אני הולכת לישון אצל אמה. אמא, נראית לי קצת עייפה אתמול בלילה, אני מקווה שאת לא עובדת קשה מדי??? נתראה מחר. נשיקות, ק. אל תדאגי, יש לי מפתח."
"אם יש לך זמן, תוכלי לקפוץ לסופר ולקנות עוף? אני רוצה להכין לנו הלילה עוף צלוי, ליום ראשון. אוהבת, אמא."
"אחרי שכמעט גוועתי ברעב הכנתי את העוף עם מתכון שהורדתי מהאינטרנט. את השאריות שמרתי במקרר... חיכיתי לך המון זמן, ובסוף חשבתי שבחיים כבר לא תחזרי, אז עטפתי את מה שנשאר בניילון נצמד. אֶמה בחיים לא צריכה לבשל בשביל אמא שלה..."
וכך מתנהלים חייהן, כשבצד של הילדה נרשמות דרמת התאהבות ראשונה, וענייני חברים ולימודים, כשהאם לא נוכחת. ובצד של האם מתחילות רמיזות שלה שהופכות לאמירה ברורה לגבי גוש שהיא מגלה בשד, ותחילתה של תקופה קשה בריאותית. גם כאן, יש איזו הדחקה גם מצדה, בניסיון להראות שהכל כרגיל, וגם מצד קלייר, שעסוקה בחייה האישיים, ולא באמת פנויה להבין את מצוקת האם.
'חיים על דלת המקרר', הוא ספרה הראשון של אליס קייפרס, שנכתב בסגנון ייחודי. הספר עורר עניין רב בעולם, וזכויות התרגום שלו נמכרו ל-16 מדינות.
זהו ספר, שצריך לעורר בכולנו שאלות ומחשבות. האם אנחנו לא מפספסים זה את זה, בסבך ההתכתבויות הנוחות? או העבודה התובענית, שלא באמת מאפשרת לנו להיות עם אהובינו? האם לא כדאי שנתעשת ונבין שאנחנו לא באמת יכולים לתקשר ולגעת זה בזה, דרך מילים כתובות על צג? האם גם אנחנו נפספס את היקרים לנו, עד שלא תהיה עוד דרך חזרה?
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה