כתבה: ד"ר רותי קלמן
זוליכה בת 30 בשנת 1930. היא נשואה כבר 15 שנה למורטזה, המבוגר ממנה בשנים רבות. הם חיים בכפר טטרי-מוסלמי ברוסיה, ביחד עם אמו של מורטזה, אופריכה, בת המאה. זוליכה קטנה וכנועה. מורטזה גדול וחסון, אבל הוא מצפה ממנה להיות חזקה כמוהו. מלבד כל עבודות הבית והחווה, היא גם עוזרת לו לאסוף קורות עץ מהיער, גזעי עצים, שכבדים ממשקל גופה הצנום. מורטזה אינו בן שיח. הוא לא מוצא בה ראויה לתשובות. הוא לא משתף פעולה עם ניסיונותיה לשוחח. לא קשוב לרגשותיה וחרדותיה. ורק רודה בה וגוער.
בנוסף למטלות הרבות שלה, עליה גם לרחוץ את אימו, ששונאת את כלתה, ומתעמרת בה בכל דרך אפשרית. החל ממטלות פיזיות וכלה בעלבונות על כך שהיא עצלנית, ושכל מה שהיא עושה - גרוע. היא גם מעלילה עליה עלילות באוזני בעלה, כדי שזה יכה אותה. זוליכה לא מכירה חיים אחרים. היא לא יודעת שמגיע לה לחיות אחרת. טוב יותר. היא חושבת שיש לה בעל טוב. שהיא אשמה שנפטרו לה ארבע בנותיה, כמעט בלידה. היא חושבת שיכול היה להיות גרוע יותר. היא מקבלת את חייה כפי שהם, ואינה מנסה לעמוד על שלה.
השלטון הסובייטי החדש ברוסיה על כל שלוחותיו, מתעמר אף הוא באיכרים, ועושה בבתיהם ובכפריהם כבתוך שלו. מפעם לפעם מגיעים נציגי השלטון וגובים מסים, לוקחים את בעלי החיים, והגידולים החקלאיים, ומשאירים את החוואים חסרי כל.
כשהם חוזרים בעגלה, לאחר שהחביאו זרעים בין מצבותיהן של ארבע בנותיהם, נתקלים מורטזה וזוליכה בקבוצה של אנשי צבא. הם חושדים במורטזה השותק, שאינו ממהר לענות לשאלותיהם. נראה שהמצב רק הולך ונהיה גרוע יותר עבור זוליכה. אבל יהיה זה דווקא הרגע הקשה ההוא, שישחרר את זוליכה מעוּלָם של האם ובנה. היא נלקחת מביתה בדרך להתחלה חדשה. לא מרצון, אבל גם בלא התנגדות. ביחד עם בני כפרה הם יילכו, ייסעו, ויפליגו במסע שיימשך למעלה מחצי שנה, כדי ליישב נקודה חדשה בערבות סיביר.
זוליכה ופרופ' לייבה נפגשים לראשונה באולם שבו מצטופפים מאות אנשים בחושך. הוא, כירורג מפורסם ורופא נשים, שנמצא לכאורה בסוף דרכו הרפואית, כשהוא שוקע בהזיות ובאובדן זיכרון, אך מדמה בנפשו, שהוא נמצא בבית החולים במחלקה שלו. זוליכה מחפשת מקום לעצמה באולם הצפוף והחשוך:
"שתי קומות של דרגשים עמוסי בני אדם... כה רבים האנשים עד כי אין מקום להניח רגל ולצעוד... איש לא שם לב אל זוליכה. היא מפלסת את דרכה אל תוככי האולם, מנסה לא לדרוך על ידיים ורגליים זרות. כשהיא מגיעה עד הדרגשים, היא עומדת ואינה יודעת איפה למצוא לעצמה מקום... פתאום מישהו... זז אחורה, משחרר פיסת מקום במידת כף יד על הדרגש. זוליכה מתיישבת, לוחשת "תודה" אל האפלה. הדמות מפנה את פניה – תלתלים בהירים סביב מצח גבוה, אף חד, והוא מודיע בנימה מתנשאת: "אני רואה שהוצאת לבנים נקיים והחלפת גרביים." זוליכה מהנהנת בהסכמה. מקולו אפשר לשמוע שהאיש אינו צעיר, ושהוא אדם מכובד. מי יודע, איזה מין מנהגים יש להם כאן. "אתה יודע במקרה לאן לוקחים אותנו?" היא שואלת ביראת כבוד. "בואי אלי מחר לבדיקה ראשונית," הוא אומר, "על קיבה ריקה." זוליכה לא יודעת מה זאת אומרת בדיקה ראשונית, אבל היא מהנהנת שוב, על כל מקרה. משהו מציק לה בבטן: היא לא אכלה מאמש. היא מוציאה מכיסה את שארית כיכר הלחם. שכנה המוזר שואף אוויר בנחיריו ברעש, מסובב את ראשו ותוקע את עיניו בלחם. זוליכה תולשת את הלחם לשני חצאים ומושיטה לו את המחצית..."
בראש מובילי הקבוצה למקומה החדש עומד איגנטוב, המפקד שעמד בראש אנשי הצבא, שלקחו איתם את זוליכה מכפרה, ואשר במו ידיו פגע במורטזה. איגנטוב מרגיש שהוא מתאהב בזוליכה, הנמצאת בחודשים האחרונים להריונה, אבל משתדל שלא להפגין זאת, ומשדר קור וקשיחות כלפי הגולים.
"זוליכה מסתובבת ונושאת אל איגנטוב עיניים מותשות. כאילו הביטה אל תוך נפשו. גם ככה העיניים הירוקות האלה התיישבו לו על הלב כמו שריטה. "אל תעזי ללדת פה!" הוא אומר בחומרה והולך אל החרטום"
ולמרות כל התלאות שעוד תעבור, תצליח זוליכה להתעצם, לעמוד על שלה, להגיד "לא" כשצריך. ולוותר – כשאין ברירה.
זוליכה תפקח עיניים. היא תבין במה היא טובה. במה היא יכולה להואיל. ממי אפשר לבקש עזרה, ויותר מזה, למי אפשר לעזור. היא תבשל לעשרות פליטים כמוה, שמובלים שלא מרצונם לגלות סיביר, להקמה של נקודת התיישבות חדשה, בלא תנאים מינימליים, ותעזור לפרופ' לייבה לטפל בחולים. איגנטוב שקיווה כל העת להביא את הקבוצה להתיישבות ולחזור למקומו, מוצא עצמו ממשיך לנהל את הקהילה במקום. יחסיו עם זוליכה יוסיפו להיות מורכבים ועוצמתיים כאחד.
הספר מרתק, ופותח אשנב לאירועים המתרחשים בין 1930 ל-1945 ברוסיה הסובייטית, בתקופת הקולקטיביזציה, עם חיסול המשקים החקלאיים הפרטיים והפיכתם לקולחוזים. הספר זכה בשנת 2015 לפרס יאסנאיה פוליאנה, בפרס הספר הרוסי הגדול, ובפרס אגודת פן הבריטית. הוא תורגם ליותר מעשרים שפות, ועוּבָּד לסדרת טלוויזיה רוסית ששודרה בשנת 2020.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה